שונית אלמוגים היא מקום שוקק חיים וצבע שבו גרים יחדיו מאות מינים שונים של צמחים ובעלי חיים, ולאף אחד מהם אין את הצורך להיות ביקורתי. למרות ההבדלים והגיוון הרב, כל רכיכה יודעת להתעסק בשלה וכל דג משתדל לא להתערב איפה שלא צריך. מדי פעם מופיע צוללן אנושי עם מסיכה ובלון חמצן, וכמו כולם, גם הוא לא ביקורתי. נעים לצוללן להיות אורח בביקור תלת מימדי מתחת לים, ופשוט ליהנות מהעושר והיופי הרב שבטבע.
שונים הם פני הדברים בריף האנושי, שגם בו יש הבדלים וגיוון רב, אבל בו לכל אחד יש דעה על כולם, וביקורתיות היא תחביבו העיקרי של האדם החושב. דג האדם יושב בריבוע שלו ותמיד יש לו מה להגיד על שכניו: מלפפון הים הוא אידיוט, הסרטן מפגר, הדגיגונים חסרי אופי, הדג הכסוף עסוק בשטויות, הצלופח חלקלק, וכל השאר מוגבלים ושטחיים. ככה זה בשונית בני האדם, בכל בית, בכל העולם.
אנשים אוהבים לטייל בחו"ל, לצעוד יד ביד ולהרגיש כמו צוללנים בשונית אלמוגים חדשה. השלטים של החנויות בשפה לא מובנת, משקופי הבתים עבים, המדרכה מרוצפת לוחות אבן, אוניה צופרת ברעש גדול, תמנונים לחים תלויים על מוט ואלמנות מסורתיות לובשות שפם שחור. אנו נהנים בחו"ל וחבל לנו לבזבז זמן יקר על דעתנות ועל להיות בעד או נגד מה שרואים כי זה רק יהרוס את האווירה הקסומה, אבל באיזו קלות שוכחים זאת מיד כשחוזרים לשגרה.
מחלת הביקורתיות כל כך נפוצה עד שרבים רואים בה יתרון ומפתחים אותה בהתמדה. לפני אלפיים וחמש מאות שנה, בהרצאה על הביקורתיות, אמר הבודהה שהשגיאות של האחר מתגלות בקלות ומפתה מאוד להצביע עליהן בגלל שאנחנו מעדיפים להחביא את המגרעות של עצמנו, כמו מהמרים לא ישרים שמחביאים קלף ביש מזל. הבדואים ניסחו את זה מעט אחרת: הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו!
האמת שאנחנו מחפשים היא המציאות עצמה מהי אם כן אותה דבשת שהביקורתיים לא רואים? זוהי שאלה שאנשים ביקורתיים בדרך כלל לא שואלים את עצמם. כדי לפצח את החידה הזאת צריך להבין שהביקורתיות עצמה נולדת ובאה מהדבשת שנדבקה לנו אל הגב.
הבודהה הסביר זאת טוב יותר ממני ואמר שאם אנחנו מתמכרים להרגל להקשיב אל "הקול הביקורתי" שבתוכנו, אנחנו תורמים להעצמת זרם המחשבות הבלתי פוסק, וככל שזרם המחשבות מתגבר, כך האושר הפנימי מתרחק.
המחיר של הביקורתיות הוא כבד, אבל הסיבה שאנחנו מכורים לקול הפנימי שמתמחה בלמצוא מה לא בסדר, היא בגלל שהוא נותן לנו את התחושה שאנחנו יותר טובים. הקול הפנימי הזה, שגר בתוך הגיבנת שאנחנו לא מצליחים לראות, הבטיח לעצמו בדרך מתוחכמת מגורי קבע טפיליים בתוכנו, וכל זה בזכות התחושה הטובה שהוא מעניק לנו. אם איבדנו את הידיעה הטבעית והפשוטה שאנחנו בסדר גמור, ובא משהו אחר שנותן לנו את התחושה הזאת, הרי שאין זה סביר שנמהר לוותר עליו. אבל אין ברירה.
הצעד הבא הוא להחליט להסיר את הגיבנת ולוותר באופן מודע על הביקורתיות הכפייתית. לא רק להחליט אלא לכתוב את זה על ניירות צבעוניים ולהדביק על כל המראות בבית. ההישג הרוחני הגדול ביותר הוא שיום אחד פתאום מבינים שאנחנו לא מעל ולא מתחת לאף אחד אחר. להבנה הזאת, כשהיא לא נשארת ברמה האינטלקטואלית בלבד אלא חודרת עמוק אל תוך מערכת ההפעלה, נוהגים לקרוא "הארה". מי שיודע שהוא אינו טוב יותר מאף אחד, תמיד יקפיד שלא להתנשא, ומי שיודע שהוא אינו נחות מאף אחד, יחדל לבקר אחרים כדי להרגיש מעליהם.
בליל קיץ חם, לא צריך ביקורתיות כדי לפתוח את החלון.בסתיו, ללא דעתנות,מוציאים את הנעליים מהארון ומורידים את השמיכה העבה.מרגע לרגע, ללא שיפוטיות,האמת שאנחנו מחפשים היא המציאות עצמה.
המחיר של הביקורתיות הוא כבד, אבל הסיבה שאנחנו מכורים לקול הפנימי שמתמחה בלמצוא מה לא בסדר, היא בגלל שהוא נותן לנו את התחושה שאנחנו יותר טובים. |