הקטע הבא מוכיח לי שאנחנו כבני אדם מאוד אוהבים "מותגים"...אם יש מותג זה אומר לנו שהדבר הוא טוב...ואנחנו מוכנים לשלם כל מחיר...אותי זה מרגיז...מה זה מותגים...למה אנשים מוכנים להוציא כל כך הרבה כסף על מותג האם הוא באמת הרבה יותר טוב...הדוגמא שלפנינו אומנם מדובר על נגן וללא ספק הוא משהו מיוחד אני לא יכולה להוריד אותו מהצלחתו וגם לא לומר מילה רעה...גנים מתאמצים מאוד בשביל להגיע לאן שהם מגיעים וגם יש כאן לפי דעתי עניין של פרסום ומזל...אבל האם אנחנו כבני אדם לא יודעים להעריך את הפשוט את זה שלא מיתגו...האם אנחנו צריכים להרגיש שאני משלם הרבה כדי לקבל משהו טוב...אני מאמינה שנאי שונה ...אבל אולי לעיתים גם אני נופלת...בכל אופן אני יכולה לומר שמצחיק אותי כל הפרסומות על המותגים הכי הכי...אני אוהבת לראות לבד ולהחליט לבד וגם אם זה לא מותג ולא מוכר...אולי אני אוהב...אני מאמינה שאני כזו ומקווה אבל יודעת שבטח גם עלי פרסומות ושוטיות משפיעות...לרעה...

אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.

הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.

שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.

כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.

כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.

מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.

לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.

כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.

במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.

הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.

יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.   כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.

זה סיפור אמיתי.   ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.

הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת.   האם אנו שמים לב ליופי ?    האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ?

האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?

אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות:   אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?

למטה קישור לסרטון בתחנת הרכבת

http://vodpod.com/watch/61439-joshua-bell-no-metro