את רוברט אני מכירה משחר ילדותי. ליתר דיוק, קודם הכרתי את אבא שלו - יקה קשיש, חמור סבר, שהיה פונה אלי בקול בס חדגוני ורועם. רק אחר כך, לאחר שנים, פגשתי את בנו.

רוברט ג'וניור, אני קוראת לו ביני לבין עצמי.

התחברנו מיד. "מיד" במושגים של פעם. לא היה שם את "הקליק המדליק" - האל החדש שהיום כולם סוגדים לו כאילו אין מחר, וגם לא אהבה ממבט ראשון. והרי אהבות ממבט ראשון דרכן, לא פעם, להתפוגג יחד עם הקושי הראשון.

 בהתחלה הוא נראה לי קצת פשוט מדי, נחבא אל הכלים מדי, אם כי לא נטול ברק לחלוטין. החלטתי לתת לו הזדמנות, וטוב שכך: ככל שהכרתי אותו יותר, כך התגלו לי קסמיו.

האהבה שלנו היא מהסוג הישן והטוב. כזו שיודעת לשנות את פניה ולא להיבהל מסימני הזמן; אהבה אינטימית, מרוגשת מעצם קיומה, שרק מעמיקה עם השנים.

 נכון, הג'וניור צעיר ממני בכמה שנים טובות, אבל העניין הפעוט הזה מעולם לא הפריע לקשר שלנו. קשר שידע מורדות והרים, תלולים ומפותלים כמו הקימור הנהדר הזה שמעדן את רגליו המסוקסות.

אני באה אליו כשאני שמחה. אני באה אליו כשאני עצובה. למשעי. כשאני עצובה לגמרי אני משתבללת פנימה ולא רוצה אף אחד. גם לא רוברט ג'וניור עם לוק שרמנטי, רגליים חסונות וקול עדין ולוטפני, ממש ההיפך הגמור מאבא שלו.

ולפעמים אני באה אליו ככה סתם.

אני אוהבת את המגע שלו - חלק ונוקשה ועדין.  אני אוהבת ללטף אותו. לפעמים ברוך, לפעמים בסערה, לפעמים ברגישות תהומית, לפעמים בחוסר רגישות מחוספס עד כאב. והוא משיב לי ליטוף ועונג. וסולח לי על כל הצרימות. ושוב ושוב נותן לי הזדמנות. לא נבהל אם במקרה אני קצת עצבנית, מכיל את כל השטויות היצירתיות שלי, ואת השמחה, והעצב, והכל.

 לפעמים אנחנו מקשיבים ביחד למוזיקה ששנינו אוהבים: שופן, ובטהובן ושוברט, וסשה ארגוב, וגרוניך וכספי ויוני רכטר ויוסי בנאי ודון מקלין ולאונרד כהן ושירים ישראליים ישנים, ועוד המון. לא תמיד הביצועים שאני בוחרת נעימים לו, לפעמים הוא מרים גבה בנוגע לעיבוד, אבל הוא סלחן, רוברט ג'וניור המתוק והנדיב שלי. כמה סלחנות יש בו.

 כשאני לא באה, הוא ממתין בסבלנות אין קץ. שותק. לא משמיע הגה. נותן לי המון מרחב, מניח לי להתנהל בקצב הפנימי שלי. יודע שבסוף אבוא אליו. תמיד. ותמיד הוא מאיר לי שוב את פניו החלקות שגונן שנהב, והן מוצלות בשפעה סדורה של ריסים כהים.

היום באתי אליו אחרי המון זמן שלא הייתי. הפעם לקח לי קצת זמן לדובב אותו, אבל בסוף הצלחתי. סיפרתי לו. נפתחתי אליו, והוא אליי.

קצות אצבעותיי המרפרפות לימדו אותו אותי, סיפרו לו למה לא ביקרתי כל כך הרבה זמן. סיפרו לו על האהבה שהיתה, ועל שברה, ועל כך שסלחתי ופתחתי את לבי לתת עוד הזדמנות, והוא לא לקח. פיזר מלים ריקות ונעלם.

ועל ההתפכחות סיפרתי. ועל התמימות והאמון באהבה שלמרות הכל נותרו בי, ועל השמחה שמתחילה להיוולד בי מחדש.

את כל זה השמעתי לו. את כל זה ניגנתי בו, בפסנתר הטוב והנאמן שלי - רוברט ג'וניור, אהובי משכבר הימים.

***

ולכבודו הוא הקטע הזה שכאן -  ה"פנטזיה אימפרומפטו" השמיימית של שופן בביצועו של ארתור רובינשטיין. ג'וניור יודע שאף פעם, לעולם, אין מצב ואין סיכוי שאצליח לגעת בו אפילו בקצה אצבע מרפרפת בנגינה גאונית שכזו. קלידיו מוריקים מקנאה, אבל כדרכו - הוא סולח.

 מצד שני, קראתי לו על שם רוברט רדפורד. אז שיסמיק לו בנחת וזהו....