השביל הוביל לשדרה של עצי אלון, התרחב, כוסה בשכבת חמר, מחורץ בסימני עגלות ופרסות סוסים, שהטביעו בו את חותמם במשך השנים, כאילו ליישן אותו, שיהיה בו את אותו הקסם שתהליך היישון מקנה לחומרים המוטלים לתוכו.

ענפי העצים לחששו בקול חלוש של עלים מתחככים האחד בשכנו, בקצב של מוסיקת טרנס, אחיד, מונוטוני, פולשני, כמו שרק מוסיקה כזאת יודעת לעשות למי שנותן לה.

רגלי נתקלה בחפץ מתכת, הרמתיו.

חצי פרסה כאילו נחתכה במכוון, חיתוך חלק ונקי, ללא שמץ חלודה, החתך בחצי. הבטתי בו מקרוב, והבחנתי בכיתוב באותיות עבריות, ע. ז. ר. ואות בלתי ניתנת לזיהוי כי החיתוך מחק חצי ממנו.

אולי האות "י", שה מה זה "ו", ואולי "ז" בפונט שאינו מוכר לי.

לא עמד לי הכוח להשליך את החפץ, דחפתיו לכיס השכמייה והמשכתי ללכת.

השמש,  ממש מולי, טרם תימוג  מעבר לאופק,

הבנתי שאני צועדת מערבה.

זה הכוון, חשבתי לעצמי, אם אמשיך, אני חייבת להגיע לים, ושם, על החוף, זה צריך להסתיים .

כך הוא הבטיח. הבטיח. הבטיח.

תחזור ותבטיח, לחשתי לו בשקט, אני יודעת שהוא שומע אותי, למרות המרחק בינינו, למרות שלא ראיתיו מאותו יום, ובעיקר כי לא יהיה עוד יום משותף לשנינו.

מתנת פרידה, התחלה חדשה, עוד כמה צעדים לקראת הסוף הבלתי נמנע?

אמצתי את האפשרות הראשונה, כי בכל מקרה, ההתחלה גלומה בה,

זה חזק מאתנו,

הרצון למלא את החללים שמותירים אלה שאהבנו,

ופורשים לפנינו.

השמש שקע בינתיים, שדרת העצים נטתה לסגור את שני כנפיה באופק, לחשושי הטרנס נחלשו ושקטו לגמרי, רק קול צעדים נשמע ברקע, אלה שלי, מונוטוניים, כמו רשרוש העצים, שפסק לפתע.

האצתי את צעדי, עלי להגיע, כך הוא אמר לי, לפני החשיכה.

הוא לא הסביר, לא היה יכול, כי פיו הוצף בדם מקליע הדום דום שיריתי בו קודם.

הפיצוץ היה הרבה יותר חזק ממה שציפיתי, האקדח כמעט נשמט מידי. מעולם לא יריתי באקדח בקליבר 357.

הוא התעקש על הקליבר, טען כי אם כבר יורים, אז רצוי שזה יהיה אפקטיבי.

אני יודעת שהוא ייחל למותו זמן רב, הוא הספיק למלמל תודה לפני שנדם, תובע בדמו שלו, שהציף את מה שהותיר הקליע מריאותיו שהיו גמורות ממילא.

יריתי בלי לחשוב, לא חשבתי שזה יהיה כל כך פשוט להרוג את האיש שאהבתי.

גם צער לא היה שם, רק ריקנות, חלולה, ואני נאטמת.

תמהרי אהובה, החושך יורד, את לא תספיקי, שמעתיו לוחש לי.

האצתי את צעדי, על אף שלא ממש היה אכפת לי, עייפתי, עייפתי, לא נשאר בי רצון להמשיך עוד יום.

אבל הבטחתי לו, הבטחתי כי לחוף הים אני אגיע.

(ההמשך בדרך)