דירה להפקיר

34 תגובות   יום שישי , 3/7/09, 01:56

מעת לעת, כשאני שב לביתי מאוחר בלילה, אני שומע רחשי טיפוס בחדר המדרגות קומה או שתיים מעלי, ואני יודע שנאווה, השכנה מהדירה בקומה העליונה, שוב נעלה את הבן שלה מחוץ לבית.
דני בן ארבע עשרה. הוא גדול מאוד לגילו - גופו דובי ומסורבל, ראשו תחוב עמוק בין כתפיו ועיניו מסתתרות היכנשהוא בתוך רעמת שיער מדובלל ביחד עם שאר חלקי פניו. כשאני עובר מולו הוא מהמהם משהו שהוא ככל הנראה ברכת שלום, אם כי לא אוכל להעיד על כך בשבועה. נאווה היא השכנה המשוגעת שלי, ודני הוא הבן שלה. בכל פעם שאני סובל מנאווה, אני נזכר שלעיתים יושב מישהו בחדר המדרגות בלילה בחושך וסובל יותר ממני.

טוב לדעת שמישהו סובל יותר ממך. כמה מעט נחמה יש בעולם, וכמה היא משתפרת כשאנחנו פוגשים במישהו שמצבו גרוע משלנו. רק בשביל זה אני מצדד בהמשך הכיבוש. הא לך מיליון וחצי איש שסובלים יותר ממך. ואף יותר מכך - אם ישתפר מצבם ולו במעט, בידיך הכוח לדרדר אותם בחזרה לחוף מבטחים כך ששוב יהיו אומללים וקשי יום ומיד תוכל להביט על חייך שלך ולראות מה יפים הם.

נאווה משוגעת. אני גר בבניין כבר שבע שנים והיא אף פעם לא הכזיבה.

בשבוע הראשון למגוריי כאן החרידו את מנוחתי באמצע הלילה קולות שבירת זכוכית איומים ונוראים שלא פסקו במשך כעשרים דקות. כל כך איומים ונוראים היו עד שלעומתם קולות הקריסטלים המתנפצים בליל הבדולח בגרמניה בשלושים ושמונה נשמעו כשבירת זכוכית עטופה בנייר כסף בחתונה ישראלית ממוצעת. שבוע מאוחר יותר, בערב יום כיפור, יצאתי מפתח הבניין בדרכי לחברים מהם עמדתי לתבוע בקשות סליחה על כל הדברים הרעים שעוללו לי במהלך השנה החולפת. בכניסה לבניין התגודדו כמה עשרות מתפללים מבית הכנסת הסמוך. מישהו, מסתבר, יורה עליהם שקיות מלאות במים מגג הבניין.

יומיים לפני פסח האחרון, אני רואה את השם של נאווה המשוגעת על צג הטלפון שלי. אני ממהר לא לענות לה. אחרי חצי שעה של נסיונות עיקשים מצידה, מצטרף גם בעל הבית שלי לחוג המחייגים. על אף שאני מאוד אוהב לא להשיב גם לו במשך שבועות ארוכים, הפעם אני עונה לו. "חג שמח אלי," אני אומר, "הבט להב," עונה אלי בקצרה, "נאווה המשוגעת לא מפסיקה לצלצל לי. יש איזה צינור גז שהולך אליך למטבח שמסכן את הבניין, תעשה לי טובה ותבדוק בערב על מה היא מדברת." "אתה יודע שיש על מי לסמוך," אני עונה לו וממהר לברך אותו בפסח כשר ושמח, או שאולי המהמתי את זה לעצמי אחרי שכבר סגרתי את הטלפון.

אני משתמש בגז פעמיים בשבוע בדיוק. בימי שני וחמישי בצהריים. פעם אחת למשך שמונה דקות - ספגטי מספר חמש, ובפעם השנייה כעשרים דקות - אורז לבן. עשרים ושמונה דקות בשבוע. בחישוב מהיר זה עשרת אלפים מאה תשעים ושתיים דקות מיום שנכנסתי לדירה. הרבה פחות מכל אחד מכם. החלפתי בלונים רק פעם אחת בכל השנים הללו. נתון סטטיסטי זה איננו מונע מנאווה לראות בחוות הגז שלי סכנה לשלום הציבור.
בערב אני רואה שענף צעיר של פיקוס השתחל בין קיר הבניין לבין צינור הגז הצנוע שלי והפריד ביניהם. משהו כמו עשרים סנטימטר.
אני מחייג לאלי. "שמע," אני אומר לו, "שלח איזה חאפר עם סולם ומסור מחר בבוקר, שינסר את הענף ויצמיד את הצינור בחזרה לקיר. לא איכפת לי להיות החאפר הזה בעצמי אם תארגן לי סולם."
"יטופל מחר," אומר לי הבעל בית ואני פורש למנוחת לילה בביתי בשעה ששתי קומות מעלי מדמה נאווה את עצמה כאחד היהודים המובלים אל המלתחות.

למחרת בעשר בבוקר מצלצל אלברט. אלברט זה המשוגע שגר בין נאווה המשוגעת לביני. אני לא רוצה להרחיב עליו את הדיבור יותר מדי כי יש לי כוונה לעשות עליו סרט דוקומנטרי באחד הימים, אבל תזכרו מילה שלי - הוא הבטחה. אלברט יושב רוב היום באמבולנס שלו במנוע מותנע. מחכה לאפשרות לשפר חנייה. האמבולנס הוא של איזה מוסד גריאטרי או בית חוסים כזה או אחר, אבל עינו של מאושפז לא ראתה את הרכב הזה מבפנים מעולם, כי הוא מלא בזבל שאלברט אוסף כל היום אגב שיטוט ברחובות. ברגע שמתפנה חנייה אלברט מזנק. גם נאווה מבלה את רוב היום בתוך האוטו שלה. נלחמת באלברט.

אז אלברט מצלצל. הוא בחצר הבניין ומישהו ממחלקת הגז של העיריה לידו מעוניין לדבר איתי. נאווה הזעיקה אותם. הוא נחמד, הנחום הזה מהעיריה. "תשמע," הוא אומר, "טפל בזה בהקדם כי אם המשוגעת הזו תצלצל למשטרה או למכבי האש זה כבר לא יהיה פשוט."
שעה מאוחר יותר שוב אלברט בטלפון. יש ליד הבניין ניידת משטרה ומכונית מכבי אש. נחום מהעיריה גמור. בגיל ארבע זה היה חלום חיי, להיות מכבי אש, ועכשיו סמי הכבאי וחבריו באים להציל את תושבי לב העיר מאימת הגז המרחפת מעליהם בגללי.
אלברט אלי, אני לבעל הבית, בעל הבית לעיריה, העיריה לשוטר תורן, שוטר תורן לנאווה.
נאווה היא סקורר מטבעה - חצי שעה מאוחר יותר מצלצל אלי בעל הבית שוב. "אלברט מספר לי שלקחו לך את בלוני הגז," הוא אומר.

אני לוקח נשימה עמוקה כמו שעושים ביוגה, וחושב על הערבים בעזה. רק לא להתעצבן. בסוף היום אני ניגש להביט ומוודא שפינת הליטוף של בלוני הגז אכן מיותמת. ובעודי עומד שם חושב על הבלונים שמקום הימצאם לא נודע, הטלפון מצלצל, נאווה.

מיליון וחצי פלסטינים לא תמיד מספיקים. אני לוקח אוויר כדי לדרוך את מיתרי הקול, אבל לפני שאני מספיק לשלוח מילה לחלל הסלולרי היא אומרת: "ניסיתי לעצור את המשוגעים שלא יקחו את הבלונים אבל הם לא הקשיבו לי, אולי אתה רוצה כירה חשמלית כדי שתוכל לבשל לחג?"

-----

ביום חמישי שעבר אני יוצא מהמקלחת לבוש יפה. הארוחה שחיים גורי הבטיח לי עומדת לקרום עור וגידים ובטח גם אלכוהול. בעודי פוסע לעבר חדר השינה קול הפיצוץ בגבי כל כך חזק עד שהבניין כולו רועד. ומכיוון שהבניין כולו רועד התחלנו - הילדים ואני ואחותי ובתה בת הארבע שמבקרות אותנו - לחשב את הקרבה שלנו אל הפיצוץ ואת מספר ההרוגים המשוער. דיזנגוף סנטר, אנחנו אומרים לעצמנו, כמה כבר אפשר להימנע מזה. ומכיוון שכך, ידענו שאף אחד לא עומד לצאת מן הבית בשעתיים הקרובות, וסגרנו את החלונות כדי להפחית את רעש הסירנות, שכבר בושש להגיע. אחר כך הלכנו למטבח לאמוד את כמות השמן והאורז שיש אצלי, למקרה שניאלץ להישאר בבית תקופה ארוכה יותר.
עוד לפני שפניתי ימינה במסדרון המוליך אל המטבח כבר ידעתי שהפעם הגורל הכה בנו ממש בבית פנימה. המרצחים הצליחו לגרום לנתח נאה של בטון ויסודות ברזל חלודים לצנוח מתקרת ביתי ולהתרסק על הרצפה בקול רעש גדול.

אני גר בבניין לשימור. ילדיי יודעים לציין שהוא נבנה בשנות הארבעים על ידי איזה גרמני אחד שנקרא ואגנר. "ששש," אני מהסה אותם בעודנו הולכים ברחוב, "ריכארד, קוראים לו, אבל חלילה לא ואגנר." בחוזה הדירה עליו אני חתום, מצויין במפורש שבדלתות האמבטיה, השירותים והמטבח אין לגעת בשום פנים ואופן. אלו הן פנינות עיצוביות שבמרכזן חלון עגול כמו אלה המצויים בדפנותיהן של אוניות נוסעים, אלא שמבטך המשקיף דרכם אל עבר האופק נחסם כעבור שמונים סנטימטר בצידו השני של המסדרון. כל כך חשובות הן הדלתות האלה בדברי ימיה של העיר תל אביב, וכל כך יקרות לבעל הבית, שהן תעמודנה יציבות וללא רבב הרבה אחרי שכל הבניין סביבן יקרוס עד עפר, קרוב לודאי על דייריו.

בזמן שהשיפוצניקים ממלאים את הבית באבק להכעיס ובעל הבית מתעקש שזה רק עניין של טיח ושכדאי להשאיר את מהנדס העיר מחוץ לתמונה, מצלצלת תרצה, השכנה מלמטה. תרצה סובלת מנכות גלוייה לעין ונאווה נגמרת מזה שיש לה חנייה ממש בפתח הבניין. היא מספרת לי שנאווה זוממת לעקור עוד השבוע את עצי הפיקוס והפלפלון שבחזית הבניין ואת שני האזדרכת מאחור כי היא מרגישה שהם חונקים אותה, ושמוכרחים לעשות משהו. אני מנסה לחשוב בבהירות רגע, אבל מכות הפטיש של השיפוצניקים מעירות את התוכים של איריס. איריס היא השכנה שלי בקומה שתיים. שבע שנים דלת מול דלת ולא היה לי שום דבר רע לומר עליה. כנראה שזה שבר אותה, כי היא הלכה וקנתה שלושה מינים של ציפורים שהיא מכנה את כולם תוכים. לפחות ביחס לשניים מהם זה כמו לקרוא לאריה ולאנטילופה כלב. הקולות שהם משמיעים גוברים על לילות הבדולח של נאווה בהליכה. איריס אמרה שיותר לא היה לה כוח להרגיש לבד. נראה לי שמכאן ועד לגור באמצע איצטדיון מלחה בזמן משחק של בית"ר ירושלים נגד בני סכנין עוד יש מרחק, אבל מי אני שאעיר לה. יכולה היתה לעבור לגור עם אלברט בקומה שלוש, או עם תרצה בראשונה, או עם נאווה למעלה בארבע.

לכולם נמאס להרגיש לבד חוץ ממני.

-----

ביבי בא השבוע עם רעיון העיוועים הזה לבנות לגובה בהתנחלויות. הוא בונה חזק על הרעיון של שכנות טובה. במעריב הישעו לי את המדור כחלק מרה-אורגניזציה שעורך שם העורך החדש. בגיל 89, ציטט לי חיים גורי במשך ארבע שעות דברי רישעות מופלגת של ש"י עגנון, שידע לטרטר את כל מי שחי בקרבתו עד פריחת הנשמה, אבל בעיקר כאב את מצבם של שכנינו הערבים. שתינו שם בקבוק יין שיכולתי לשלם איתו שכר דירה לשלושה חודשים, אבל מי זה יכול לגור בתוך בקבוק.

אה, ומייקל ג'קסון, עוד משוגע, מת.

שבת שלום.

דרג את התוכן: