כמעט שנתיים עברו מאז שהתראינו.

הארכת שיער אני רואה, נראה בהיר יותר ממה שזכרתי.

החמאתי לך עליו וצחקת בטענה שכולם חושבים אחרת. יש משהו שהם לא ראו.

נכון שזה מסתיר את הפנים הנעימות שלך וזה חבל, אבל כמה יופי יש בזה ששם אתה מרשה לעצמך להיות ילד חופשי מהכול.כשניסיתי לגעת בשיער שלך מתוך פליאה שלי העפת לי את היד בחוזקה מתגוננות, משהו שהפך לאינסטיקט עם השנים ללא כול כוונה אלימה. תמיד ידעתי ולא רציתי להכאיב לך. הפעם העזתי גם לשאול. הגוף זוכר אני יודעת, הייתי שם. אימתתי את שחשבתי ושמעתי בקול שלך, בשתי מילם בודדות שהכול רוצה להתפרץ אצלך. אתה יושב שם ומרצה לי בניסיון לשכנע אותי שאסור לאהוב עד הסוף, שמותר כמעט, לא לגמרי ובאמת. תוך כדי אני מסתכלת על החיוך המתמוסס והמבוייש שעוצר את עצמו, לא נותן להמשיך אותו, כי יש את הפחד שעוד רגע יגיע משהו  והוא יצתרך לרדת ואז שוב זה מעייף. שנים שבחרתי לא להתקיים כמוך, אחרי ילדות סוערת מידי איבדתי נעורים שלמים והעברתי אותם בצורה הכי רדודה שיכולתי. תקופה שאמורה להיחשב כאחת היפות בחיים. לא מוכנה לעשות לעצמי עוד את זה. כרגע אין דבר יותר מאתגר מאשר להפוך את החיוך שלך לשלם. זה עוד יקרה, אל תדאג.