זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
לגדול בשנות החמישים - הבטחון
ראשית שנות החמישים היתה תקופה לא נוחה מבחינת הבטחון האישי. זכורות לי שיחות המבוגרים על המסתננים הפוגעים כבר לא רק בישובים ליד הגבול, אלא גם במרחק ממנו. התחושה לא היתה נוחה. ככל שלמדתי לקרוא הייתי ער יותר לארועים הצבאיים והפוליטיים שסביבי (לצורך כתיבה זו נמנעתי בכוונה מלהיכנס למקורות ו"לרענן את זכרוני". אני מעדיף לכתוב מה שאני זוכר מאז, כפי שאני זוכר). יום אחד מופיעה בעיתון חדשה מיוחדת על הפלת שני מטוסי וומפאיר מצריים על ידי מטאורים שלנו (הכרתי את כל המטוסים בזירה, ומאוחר יותר גם המון כלי מלחמה אחרים). הייתי מחוץ לבית, כאשר נתבקשתי על ידי אדם אחד, ואח"כ ע"י עוד כמה, לקפוץ לקיוסק ולהביא משם עיתונים (מעריב, אז העתון הנפוץ). קפצתי. בהחלט חשתי גאווה על ההישג האווירי. מה עוד שההודעה הרשמית סיפרה שמטוסי הסילון המצריים היו מסיירים דרך קבע מעל ישראל, עד שישראל השיגה גם היא מטוסי סילון מבריטניה ומעתה המרחב האווירי מוגן. כעבור זמן לא רב התרחש קרב אווירי דומה, עם תוצאות דומות.
ב-1953 צעד ליד שכונתנו מצעד צה"ל. אני זוכר את אחי ואותי בשורה הראשונה ליד הגדר שעל גבול הכביש, מסתכלים על המצעד, ואת אחי יוצא מדי פעם אל הכביש ומצלם. לפני כעשר שנים נתקלנו במקרה בצילומים אלה. באחד מהם נראה טנק שרמן שעל מלוא חזיתו צבוע סמל חטיבה שבע.
המצרים התבצרו בתחומי ישראל, בשטח המפורז באזור ניצנה, וישראל תקפה והסיגה אותם. היה זה בתוך תקופת פעולות התגמול הגדולות. בד"כ באו אלה לאחר סדרה של התקפות מסתננים, והסתיימו, בכחמישים חיילי אוייב, ירדנים או מצרים, הרוגים – וכארבעה מצידנו. בדרך כלל הגיע גם גינוי ממועצת הבטחון. קול ישראל הדגיש תמיד את צביעות האומות. מבחינתי, דברי דובר צה"ל היו אמת מוחלטת. כך גם היה הדבר לסביבתנו. עם כל זאת, לא יכולתי שלא לחוש בחוסר התוחלת שבפעולות התגמול, אבל בהעדר רעיון לפתרון חלופי, לא חלקתי את מחשבותי עם איש.
ב-1955 החליטו הורי (כלומר, אמי) שדי להם ביומון בגרמנית "ידיעות היום", וכישראלים עליהם לקרוא עתון עברי. "הארץ" כמובן. (בראשית שנות ה-2000 הודעתי למח' ההפצה על הפסקת המנוי, והם התקשרו לשאול מדוע, והאם אין אבי מרוצה או משהו. הסברתי להם שלמרות רצוני, אבי אינו עוד במצב המאפשר לו לקרוא עיתון). המחלק, שהיה גם הגובה, היה מהנדס לא צעיר, יוצא גרמניה, שנמלט לסין. משהגיע לארץ, זו היתה העבודה שהשיג. בכל פעם שהגיע לגבות את דמי המנוי לעיתון, (ולהשאיר לנו קבלה צרה וארוכה מאד) ישב קצת אצלנו ושוחח עם הורי. הכותרת הראשונה שאני זוכר מן העתון היתה באותיות גדולות יחסית למקובל אז, "צ'רצ'יל הודיע על התפטרות". קראתי גם את השבועון "הארץ שלנו", זה הסביר לנו כמה יציבה ארצנו לעומת המהומה אצל השכנים, "נגיב הודח, נוקראשי נרצח, טלאל הוכרז מטורף. (הם החלו עם זעים, לא נגיב, אבל אני לא זוכר מה קרה לו) ואילו אצלנו, כאשר פרש בן גוריון מרצונו, החליף אותו משה שרת". טוב, לא נראה לי שכתבי שבועון הילדים ידעו יותר ממה שכתבו.
כעבור פחות משנתיים, אחרי שחזר בן גוריון לראשות הממשלה, הדיח את שר החוץ משה שרת ומינה את גולדה במקומו, קיבלתי שיעור בפוליטיקה. שכבתי כדרכי על הרצפה, ליד הרמקול של הרדיו-פטפון הגדול שבסלון, כאשר שודרה ידיעה זו. אמי שאלה למה בן גוריון עשה זאת. אבי הצביע ברגלו על כיסוי הרמקול. נראה שאמי לא ירדה לסוף דעתו, כי אחרי הפסקה קצרה סיפק גם הסבר מילולי: "רמקול. היא הרמקול של בן גוריון".
סיפרו לנו כי אבי החל לדבר מאוחר יחסית. מסתבר שגם כשהכרנו אותו, נהג חסכנות רבה בדיבורו. (שעור נוסף קיבלתי בראשית 1956, כאשר ישראל יצאה במסע הסברה על מחסור בנשק, והקימה את קרן המגן. הרעיון היה שאזרחי ישראל יתרמו עד לסך של 25 מיליון ל"י, שאח"כ הועלו ל-50 מיליון, לרכישת נשק. ברדיו הודיעו כי בן גוריון תרם חודש ממשכורתו. הסתכלתי על אבי בתמיהה גדולה, "ממה הוא יחיה?". אצלנו, כמו אצל שכירים רבים, היה צורך במתיחה רבתי כדי שהמשכורת תשרוד את מרבית החודש. בלי משכורת חודש??? אבי ודאי לא הבין כיצד משושלת כשלו יצא אידיוט כזה. "הוא לא חי מזה!" אמר לי בתסכול כה בולט, עד שויתרתי על שאלות הבהרה).
מצעד צה"ל של יום העצמאות 1956 צעד גם הוא בחיפה. ברור שקמתי מוקדם, ושמרתי מקום. בימים שלפני כן הלכנו, ילדי השכון, ברגל, לשדה שבין הכביש הראשי למסילת הברזל, מקום בו מאוחר יותר יוקמו תחנת הרכבת בת גלים, והתחנה המרכזית. התמקמה שם סוללת תותחי נ"מ 20 מ"מ, למקרה של התקפה אווירית על המצעד. הסתכלנו כיצד החיילים טוענים את תופי הכדורים (התוף בנוי להכיל 60, טוענים רק 50...), נתנו לנו להשתעשע בהגבהה וצידוד הידניים. בלי ספק, עדיף על הצעצועים שהיו לנו. המצעד נפתח במטס אווירי של שתי שלשות אוראגאן, המתיזים דלק ממכלי קצות הכנף שלהם. פעולות התגמול החלו למצות את עצמן, ומס' ההרוגים הישראלים החל לעלות ולטפס. ברבע האחרון של 56' הרגשנו התקרבות למלחמה. בבוקר שאחרי ההצנחה במיתלה, סיפרו לנו הרדיו והעתון, כי הצנחנים צנחו במיתלה כדי לתקוף מחנות פידאין המצויים שם. הרושם שניתן, היה יותר של פעולת תגמול גדולה מאשר התחלה של מערכה לכיבוש סיני. לא הסתדר לי. א. פידאין אמורים להמצא בקרבת הגבול, לא במרחק כזה בעומק סיני. ב. אם הצניחו אותם שם – צריך יהיה להגיע לשם כדי לחלצם. זאת אומרת כניסה יבשתית לסיני.
בבית הספר, המורה שלנו היה כולו התלהבות של ימים הרי גורל. הוא חזר באזנינו על מה שקראתי ב"הארץ" בבוקר. קצת התפלאתי שהוא אינו רואה מה שאני רואה, אבל כבר התרגלתי שהמבוגרים קצת איטיים לפעמים. עד שחזרתי מבית הספר, ארגנה אמי בדים כבדים והחלה להכין את הבית להאפלה. שאלתי אותה למה היא עושה זאת, הרי לא הגיעה שום הוראה לכך. "זו עוד תבוא", אמרה לי בחכמה של בעלת נסיון. ואכן, ההוראה הגיעה. ובלילה, כשאנשי הג"א צעקו מן הרחוב "לכבות את האור!" – הם לא התכוונו לדירה שלנו. השכון שלנו נבנה כאמור, בראשית שנות החמישים. בלי מקלט כמובן. אבי היה מרותק לנמל כקצין זוטר בהג"א. אמי ארגנה על כן מזרון לפרוזדור שבמרכז הדירה, ושם ישנו. בלילה השני הושכמנו על ידי אזעקה וקולות נפץ עמומים. מסתבר שהמשחתת "איברהים אל אוואל" נשלחה להפגיז את חיפה. [כעבור פחות מעשר שנים, כשאהיה בצבא, יראו לי את פגיעותיה בגגות המחסנים של אחד ממחנות הציוד והאספקה של צה"ל בטירת כרמל. לפני כשנה קראתי כאן, ב'קפה', זכרונות של אחר, הזוכר פגיעות באזור רח' גולומב, ממזרח לגני הבהאים של היום]. לנו מספרים שהמשחתת נתפשה בידי חיל הים, וזה נכון. לא מספרים לנו שאונית קרב צרפתית היא שפגעה בה, ומטוס חיל האויר גם. לאחר השלמת הנסיגה מסיני, מוצג לנו ביומן הקולנוע, הוא קודמו של "מבט", כיצד שוב חורשים את באדמות קיבוץ כלשהו בגבול הרצועה. הקריין מודיע בקול חגיגי כי עתה, לאחר המבצע, חזר השקט ליישובים שסביב הרצועה. הרהב לא עובד עלי. לי זה נשמע כהתפארות חסרת כיסוי. בחשבון הסופי, ישראל לא ניצחה. היא אולצה לסגת מכל כיבושיה בלא שינוי במצב המלחמה בינה לבין מצרים. אני בטוח שזו רק שאלה של זמן עד שגם המסתננים יחזרו. אבל השקט מול הרצועה נמשך עד אמצע 67'. בעקבות המלחמה נוצר בישראל מחסור בנפט, ומוטלות הגבלות על צריכת החשמל. מנורה אחת בת 40 ווט לחדר. ההגבלות מוסרות רק בערב הפסח 1957. אז מוארים כל חדרי המגורים במלוא התאורה. מצעד 57' צועד בתל אביב. אנו מגיעים למרפסת של מי ממשפחתנו/מכרנו, שלא כל כך שמחים לראות גם אותנו נוספים על אורחיהם, אבל מקבלים אותנו למרפסת שלהם. המצעד כולל הרבה רכב שלל. באותה שנה גם נערכת תערוכה גדולה בבית דגן, הכוללת נשק שלל, ואנו, הילדים, מטפסים על הכלים, נכנסים לתוכם... כמו שאמרתי – יופי של צעצועים. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ב-67', כבר הייתי במילואים.
לזכרונותי ממלחמה זו הקדשתי גם כן פרק.
את תערוכת השלל בעכו,1967
אני זוכרת ואף יש לי תמונה משם.
הייתי בת 11.
בבית לא היתה הרגשת אופורייה
אלא הרגשת הזדמנות
שהוחמצה עם הזמן.
תודה רבה.
יקירי,
אתה פינת המורשת היומית שלי
מצדיע בכוכב
פיני
תודה על תרומתך מזכרונותייך.
את התערוכה בנמל אכן איני זוכר, אני זוכר את התערוכה בחניון תחנת הרכבת, שלא היתה אלא התערוכה בבית דגן, הנזכרת בשתי השורות שלפני האחרונה בבלוג. בחיפה פשוט לא נתנו למבקרים להיכנס לטנקים וכו'.
ואדי סאליב זכור לי, אבל פוסט זה התרכז ב"בטחון". גם ככה קשה לדחוס 6-7 שנים בפוסט אחד.
סיפורה של הצוללת דקר הוא מ-1968. כעשר שנים אחרי סיום כל המתואר בפוסט. הסיפור תפס אותי בשנת הלימודים השניה באוניברסיטה, בדירת הסטודנטים השכורה שלי, בשכונת בית וגן בירושלים.
אכן אברהים אל אוואל הפגיזה את חיפה,והיטב. כמי שהתגוררה בסמוך לעיקול רחוב גולוב,במקום שהיום נמצאת הכניסה לגן הבאהיים,זוכרת זאת היטב. זוכרת את הרעש,את הבית הרועד,ואת השהיה במקלט. ואגב-פסחת,שלא בצדק,על תערוכת "עשור לישראל",בשנת 58 בנמל חיפה,שבה הוצגה ה"אברהים",או חלק ממנה. וכן פסחת,אולי מבחירה,על "פרעות ואדי סליב",שהיו,דעתי,ארועים חשובים ומלאי אמוציות. וגם על הימים והלילות שבהם חיכינו,בני נוער,הורים ומשפחות,לשובה של הצולת דקר,ולצערינו-הסוף ידוע,או ש..לא בדיוק..
מסכימה לגמרי. זו היתה שארית הפליטה שהתכנסה אחרי אלפיים שנות כדי להקים לעצמה "חיי קוממות ממלכתית"..
איזו יופי, אפשר לדבר ציונות ולהשאר בחיים (:
תודה,
זה השלישי בזכרונותי מאותה עת. ככל שהמשכתי לכתוב, ראיתי שנצבר לי חומר נוסף, ולכן פיצלתי לפרקים.
הצבא סימל אצל כולנו את הריבונות. את האחווה ואת שיוויון האזרחים. לדעתי, היה זה גילוי שמחה וגאווה על קיומה של מדינה יהודית ריבונית, ולא מיליטריזם לשמו.
אין כמו מעט נוסטלגיה מענגת, גם אם היא מילטריסטית לעילא. זו מציאות חיינו ואני מתגעגעת ל'יחד' שחשתי בתור ילדה (אמנם אחרי התקופה שאתה מתאר, אבל עדיין זוכרת).ובכלל הייתם מאמינים? ב'הארץ שלנו' מדברים בשבחי הארץ שלנו.. אכן היו אלה ימות המשיח.[
תודה, אריאל.
תודה רבה
*
תהיה לנו הזדמנות בחופשתכם בחיפה.
אני בטוח שהאינטרנט מלא בטנקים וסיפוריהם.
בזמנו, כשחיפשתי, מצאתי פירוט כמעט עד לאחרון הברגים (אם כי, אני חייב לציין, מדובר היה באתר גרמני. אני לא בטוח שהיתר מפורטים עד כדי כך).
דרשה היכרות דחופה בינך לבין נעם, בני בן ה 5 וחצי, שהבילוי הנפלא ביותר עבורו הוא ביקור בלטרון, טיפוס על טנקי ה T55 ועל המרכבה 4 (שניתן רק לטפס עליו ולא להיכנס לצריחו) תוך דרישה בלתי פוסקת להסברים, אשר לא תמיד זוכה למענה מושכל.
תודה רבה,
אם נתעלם מן ההיקף (ומן הכשרון הספרותי...) - ממש המשך.
ב-1979 כבר הייתי עצמאי, ואפילו יצאנו לחודש לבריטניה.
לגבי האיברהים אל אוול, הסיכום באותה עת היה לתת את הכבוד לחיל הים ולהעלים את מעורבות חיל האוויר, (לחיל האוויר היתה מספיק תהילה באותה עת) ומעורבות המשחתת הצרפתית, שתותחי החמישה אינץ' שלה עשו את העבודה (מטעמים מדיניים ברורים). המשחתות שלנו היו מצוידות, כמו הא.א.א. בתותחי 4.5", ולכן עמדו הם והמצרים בקצה הטווח וקיוו שרסיסים יעשו את המלאכה. הצרפתית יכלה לעמוד מחוץ לטווח המשחתת המצרית ולפגוע.
אשר לליברטי - אין ספק שהיא טורפדה ע"י סט"רים של חיל הים. גם אין ספק שחיל האוויר ביקר אצלה - אבל היא לא טובעה.
שמע, סיימתי עכשיו את "סיפור על אהבה וחושך", אתה ממשיך ממש מאותה נקודה בזמן שעמוס עוז מפסיק. אולי תיקח אותנו בערך עד 1979? משם (גיל 3) אני חושב שאני יכול להמשיך...:) אני חובב הסטוריה מודרנית, ומודה לך על הזכרונות.
לגבי האברהים אל אוול, זה סיפור מעניין. מדובר בסיפור הצלחה צבאי שחיל הים וחיל האוויר מתאמצים לנכס כל אחד לעצמו. ההיפך הגמור ממקרה טיבוע האניה ליברטי שאירע כמה שנים מאוחר יותר - שם כל אחד מהם מתאמץ לנכס את העניין לחברו...
תודה רבה.
לא. זמנו עבר.
עבור הדורות הנוכחיים, ישראל אינה עוד ההישג הבלתי נתפס של מקימי המדינה.
גם העם התבגר, ועבורו, הצבא אינו עוד הגוף הנקי מפוליטיקה, נהנתנות ושחיתות כפי שהאמינו רבים בעת שהתקשורת היתה מפותחת הרבה פחות.
בתקופה ההיא סימל הצבא את קיבוץ הגלויות. המקום בו אין חשיבות למוצא או מעמד וכל אחד יתקדם על פי כישוריו.
יכולתי להמשיך.
-
ומעבר לכל אלה,
בעולם של טלוויזיה מפותחת וכו' - מי ישכים לתפוס מקום כדי לצפות?
ללא ספק..כנראה שתחושה זו מלווה יותר מילד אחד במהלך גדילתו.
הנסיך הקטן כמובן.
אך אל דאגה, לא בדיוק באותן מילים-;)
תודה,
אני כמובן לא יודע שזה פלגיאט.
לו הייתי יודע - הייתי מצטט, לא כותב.
מה המקור?
תודה רבה.
תודה אריאל. היה לי מעניין לקרוא.
ומאד אהב תי את המשפט אבל כבר התרגלתי שהמבוגרים קצת איטיים לפעמים.
אבל אתה יודע שזה פלגיאט -;)
תודה
השכלתי
דודו
תודה,
אתה ראית תערוכת נשק לפני עשרים שנה. ועכשיו דמיין מה היתה תחושה זו שנים ספורות לאחר קום המדינה.
העובדה שהאומה העברית מתחדשת בארצה, ומציגה עוצמה צבאית משל עצמה, היתה סם מרץ מן החזקים שיש.
הדור ההוא, של הורי, חלם את המדינה וחזה בהתגשמותה - אבל בדרך נמחקה כמעט כל משפחתם באירופה - ואין להם מושיע.
מצעד צה"ל היה הארוע המרכזי של ימי העצמאות עד 1968. בשנות החמישים, ואפילו ראשית שנות הששים הייתי נודד אחריו בכל יום עצמאות.
מה שגרם את הפסקתו היה הנטל הכבד, אירגוני וכספי, שהטיל על צה"ל.
פוסט מעולה. כיף לפתוח את יום שישי עם קצת הסטוריה ומורשת :)
ד"א, כשגילי עוד היה חד-ספרתי אבי לקח אותי ביום העצמאות לתערוכה של צה"ל (המצעד כבר לא צעד) בת"א. אני זוכר שמאד התרשמתי ממה שראיתי שם, פחות מהנשקים הקלים והטכנולוגיה ויותר מהכלים הכבדים. אני מודה שלאור המציאות בה חיינו אז (ובה אנו חיים כיום), כאשר תמיד קם עלינו צר זה או אחר (ולעיתים כמה יחדיו) זה טוב שלפעמים מראים לעם שיש מי שמגן עליו ומה הכלים העומדים לרשותו. זה מפיח תחושת ביטחון וגאווה - ובכך אין שום פסול.
תודה על זכרונותיך.
ככל הידוע לי, היתה איברהים אל אוול במקורה משחתת בריטית מטיפוס "האנט", שחימושה לא נפל מזה של המשחתות טיפוס Z שהיו לנו. תותחי ההנאט רוכזו בשני צריחים, במקום 4 ב-Z. (ולכן גם התערבה המשחתת הצרפתית, שחימושה היה עדיף).
אח"י חיפה סיימה את חייה כמטרה לטילי גבריאל.
אריאל תודה על הזכרונות מהדרך,
אתה מדבר על שנות החמישים ראשית שנות השישים,
אני כבר מילדי סוף שנות השישים ותחילת השבעים (הזמן שניתן כבר לקרוא ולהבין),
וגדלתי אז על אותם ספרים המתארים את התקופה שאתה מתאר מנקודת מבט צבאית.
כגון "אריק מן הצנחנים", "פעולות התגמול", "מבצע ירקון" "הקרב על הים", וכמובן סיפורי
אבי שהיה איש חיל הים, הקרב על תפיסת האיברהים על אוול המצרית והפיכתה לאחר מכן
לאוניית חיל הים, הפריגטה אח"י חיפה.
שנים מאוד סוערות אבל גם קשות להחריד, גרנו ביחד כל משפחות חיל הים בשכונה אחת, ובסוף שנות השישים
קיבלנו שתי מכות קשות, טיבוע המשחתת אילת, וכמה מחברי לכיתה איבדו את אביהם, וכחודשים
לאחר מכן אובדן הצוללת דקר, ונוספו לכיתתי עוד כמה שאבדו את אביהם.
גדלנו בין יתומים ואלמנות מלחמה, ים צבא ומשחתות.