פתאום אני מקדישה לזה הרבה יותר זמן במעט הזמן שיש לי לחשוב על עצמי. הימים חולפים והנה עברה לה עוד שנה מהגירושים. במניין הכללי זה יוצא כבר שלוש שנים או ארבע, מי סופר? הזמן עף ואני כבר במקום אחר.

 התשוקה שבחיפוש פרק ב שלי בדמות זוגיות חדשה, זו שתתאים הפעם כמו כפפה, שתעבור ברבנות רק פעם אחת, שתמריא לדרכה בלי כרטיס חזרה מתבררת כמשימה לא פשוטה. לא פשוטה זה אנדרסטייטמנט. יותר נכון תפקיד חיי. משימה שבולעת כל דקה בין הדילוגים מגידול הילדה, לטיפוח הלקוחות במשרד, ללימודים, לבית.  

 לאחר פרק הגירושים גיליתי את שנות הנעורים שוב, הפעם בגרסה המתבגרת. בכל ערב פשטתי את      ה- 30 ומשהו ועשיתי מסע בזמן לגיל 16. כל מה שחשוב עכשיו הוא עם מי יוצאים ולאן, איזה בר אין ואיזה צ'ייסר אאוט ואיפה קיבינימט אני הולכת לפגוש את האחד. נו אותו, את פרק בי"ת שלי.

 השנה הראשונה של החיפושים היתה חופש גדול ומשכר חושים. הכרתי שורה של בחורים מדהימים, גם הם מנהלים יומן חיפוש משלהם. אם היינו נפגשים בסוף המילניום הקודם ודאי הייתי נשואה לאחד מהם באושר ועושר עד עצם היום הזה. גם הם חשבו כך, אבל הקפידו להינשא למישהי אחרת ולזרוק אותה סתם כדי להיות בטוחים.

 בשנה השניה בחיפושים של פרק בי"ת, ניסיתי בעיקר להפנים את הטעויות של חיפושי השנה הראשונה. התמתנתי מעט, הפסקתי לקפוץ בין הפרח לפרפר ולנסות להחליף ולגוון. ה- GPS בראש כיוון לכמה שאצלם התגלה כל הפוטנציאל. כמי שמבינה בשיווק החלטתי ללכת על כל הקופה וערכתי סיכום לסקר השוק. 

 אחד אחד, הגיעו הפוטנציאליים לקבוצות מיקוד אישיות איתי ועם החברות שלי. יחד, בדקנו את האיכות, של הקשר כמובן ואיך הוא מגיב למתקפת בנות סביבו, שכולן בוחנות ומסתכלות. בדקנו את נושאי השיחה וכיצד זורם לו הערב.  ובעיקר, בחנו החברות את אותם המבטים שהצלבנו. מי עובר ומי לא. מי מהפוטנציאל הביט בי בעיניים נוצצות מלאות תשוקה ולהט לקשר ומי עיניו הקפידו לסמן לבנות.. נו יאללה, תלכו.  

מרוב השוואות, מחקרים, בדיקות סקר וגישושים כמעט התייאשתי. עד שיום אחד החלטתי להתמסר כולי לאתר היכרויות חדש. שם, פגשתי אותו. גבר חסון והורס. בתמונה ששלח לי, היה נראה כמו טייס. לבוש בסרבל ומשקפי שמש מדוגמים. אני התאהבתי באותו הרגע. נו מה מצפים מבוגרת חיל האוויר.  

אחרי שבועיים נעמד בפעם הראשונה, נ', על סף דלתי. מבט מהיר אחד בשני ונשיקה. הכנסתי אותו פנימה, לסלון ובלבי עמוק פנימה, כבר ידעתי הוא המועמד האידיאלי שלי לפרק ב'. חסון וגברי, אינטיליגנט, שגם יודע מה הוא רוצה מעצמו וממני.  והאהבה פרחה. הלב עבד שעות נוספות, יחד איתו ההורמונים והתחושה הכללית. סמסים של חיזורים התחלפו בסמסים של זוגיות. "ערה?? אני בדרך, תדליקי את הדוד". הרגשות הציפו אותי והרגשתי על גג העולם. לא חשבתי לרגע, שזו רק עוד אופוריה זמנית. שגם הוא, גרוש עם רקורד, מרגיש כמו בן 17 שוב ומנסה הכל. 

 יום אחד המציאות טפחה על פני, והוא הלך. אמר שהוא צריך לחשוב. ולא חזר.  את האושר החליף הבכי. את קבוצת המיקוד לבחינה החליף מעגל החברות התומך. את נ' אף אחד לא החליף.  ואז הבנתי את הפתגם שאין טוב בלי רע. שלא אוכל להעריך את הטוב שבחיי בלי להיות קצת בתחתית הגלגל. בלי לכאוב מחדש, בלי לגלות רגשות שהיו חבויים. כי ככה זה בגיל 16, מנסים, חווים, מתרגשים ומחפשים. 

 יש משהו סוחף בהרפתקה של שוב-בת-16. פתאום את מרשה לעצמך להשתחרר, להתאהב, לתכנן את הנשיקה הראשונה, לחכות לטלפון, לסמס... זה 16 שבו את משלימה עם הפנים, עם הגוף, עם המקצוע, עם השגרה. אבל זה 16 מפחיד, הרבה יותר חכם וזהיר. בכל זאת כבר חגגתי 33, כבר חנכתי קרם ראשון עם נוגדי חימצון, כבר למדתי דבר או שניים על החיים.  אני יודעת מה אני רוצה. לא ממש מעניין איך הוא נראה ואם הוא קונה מתנות. הרבה יותר חשוב איזה אנרגיה עוטפת אותו, אותנו, איך הוא פונה אלי, איפה הוא עובד, כמה מזונות הוא משלם בחודש ואיך הוא עם הילדה שלי. 

והחיפוש נמשך עם עליות מרגשות ונפילות מכאיבות. זה כבר לא מתוק כמו בשנה הראשונה. לפעמים בא לי לבקש את עזרת המשטרה, כן כן, שיעלו מסוקים לאוויר, פנסי תאורה, כוחות מיוחדים ויביאו לי את האחד, שלי, פרק בי"ת. כדי שאוכל להפסיק להתנדנד בערסל של גיל 16 ולחזור לכורסה הלבנה של גיל 30 וקצת עם ילדה וחבר. 

ליאורה לייבוביץ