יקירתי, שתלו אותי כמה ימים אחרי שנולדת. למען הדיוק, ואנחנו העצים הרי דייקנים מאד, היה זה ביום בו הובאת, כתינוקת, אל בית הוריך. יום חורף כחול שמיים. מאז אנחנו יחד. בחום ובקור, בגשם ובשרב. בתחילה היית גבוהה ממני, אך כדרכם של עצים, עברתי אותך תוך כמה שנים. אני גבהתי מאד, גם את היית גבוהה, אבל עצים מסוגי תמיד גבוהים הם מבני האדם. כשהיית בתיכון, חרתת על גזעי את שמך ושמו של אהובך, בתוך לב מפולח על ידי חץ, וטיפות של דם, מהול בשרף שלי, טפטפו ממנו. הלב החרות על גזעי, שגדל והתרחב ככל שעברו השנים, עדיין נמצא שם, מתחת לענף הגדול הראשון שלי. קצת דהוי, אבל ניתן עדיין לקרוא את השמות החרותים לידו. אחר כך נעלמת. היית חוזרת לחופשות קצרות. לבושה מדים. יום אחד חזרת ודרגות קצונה על כתפייך. גם כשלמדת באוניברסיטה, היית חוזרת הביתה לחופשות שבת. את החתונה עם בחיר ליבך, שנים מאוחר יותר, ערכתם מתחת לענפיי המשתרגים. היה שם נעים, בצל שלי. אני יודע שציוץ הציפורים, שבנו את קינם בין ענפי, היה השעון המעורר שלכם. ואז באו הילדים. את צעדיו הראשונים עשה בנך בצילי. הבת התהפכה בפעם הראשונה על שמיכה שפרשתם למרגלותיי. אני עדיין זוכר את צרחות הכיף-המהול-בפחד של הבן כאשר התנדנד על הנדנדה שתליתם על אחת הענפים שלי. אחר כך, כשנקרא אל המלחמה ההיא, התחבקתם חיבוק אחרון מתחתי. גם נציגיו של קצין העיר השתהו דקות ארוכות בצילי. מנסים לאגור את האומץ לצלצל בדלתך. עברו שנים ארוכות, אבל את צחוקך לא שמעתי עוד. לעיתים היו עולים קולות של צחוק מן החצר הגדולה. הילדים והחברות. אבל קול צחוקך נדם. היו עוד שמחות רבות בצילי, אך אף אחת לא הייתה כמו ההיא, הראשונה, שלכם. ילדיך נישאו בחצר הגדולה. נולדו להם ילדים. ימי הולדת נחגגו מתחתיי. אחר כך הגיעו חגיגות בר ובת מצווה. כשצמרתי הלכה וגבהה, את הלכת והצטמקת. הלכת וכמשת. נותרת בודדה בבית הגדול, שגם הוא הלך והתפורר. ואז הגיעה המטפלת, הפיליפינית, כמו שאתם קוראים לה. היא הייתה דוחפת אותך מדי בוקר, בכסא הגלגלים שלך, אל המקום האהוב שלך. בצל. מתחת לענפיי. שם ישבת. קראת מן הספר. שתית את כוס הקפה שהמטפלת הייתה נוהגת להביא לך. ואז החלו ביקורי הקבלנים. היזמים. אלה ההורסים את כל הבתים שבסביבה. לפני זמן לא רב, באו גם הבנים, לעזור לך אתמול לקחו אותך מכאן. המטפלת הפיליפינית דחפה את כסא הגלגלים אל הרכב הגדול על הבן הבכור. בקשת ממנה שתעבור על ידי. עצרתם לכמה דקות. ראיתי את הדמעה שנשרה על הקרקע למרגלותי. ואז נעלמת. לתמיד. אני שומע עכשיו את הדחפור הגדול מתקרב לכאן. הם סימנו הבוקר את המגרש בחוטים דקים. הפועלים מתרוצצים. טלפונים בידיהם. עוד מעט יפילו את הבית הישן. אחר כך, כנראה, יטפלו גם בי. אולי מישהו יפסל מן הגזע שלי דמותה של אישה אהובה. אולי יזינו בו את האש במדורה שסביבה ירקדו ילדים עליזים. אין לי מושג מה יעשו מן הענפים. להתראות, יקירתי. מתישהו.
==========================================
גילוי נאות: המכתב נכתב על נייר נטול עץ. מטעמים ברורים. |