מעמד הזכיה בפרס על הישגים הוא לבטח רגע של ניצחון. לנצח יעל ארד תהיה הזוכה הראשונה במדליה אולימפית בשם מדינת ישראל אבל גם שחר צוברי באולימפיאדה האחרונה ודנה אינטרנשיונל, על זכייתה בארוויזיון - אלו ואחרים כמוהם, יזכרו את רגע הזכייה כנקודת שיא בחיים, בלי שום קשר למה שיקרה אחר כך.

לפני כשבועיים נתקלתי בשעת לילה מאוחרת בשידור חלוקת פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס. טקס זניח שמאחוריו פרס מכובד ויוצרים מוכשרים, צעירים יותר או פחות, שעושים כאן תרבות ומזינים תעשייה ענפה. כשנקרא אלון חילו לבמה על ספרו "אחוזת דג'אני" היה רגע של נחת על גבר צעיר ומוכשר, צנוע ונעים הליכות. הזכיר לי קצת את אמיר גוטפרוינד, זוכה אחר מהשנים האחרונות. למחרת ציינתי בפני חברה שבזמן שכולם מחאו כפיים לחילו, ברגע ההכרזה, ישבה לה רונית מטלון, מועמדת אחרת, בפרצוף חמוץ ומין שילוב ידיים קפוץ. להפסיד בכבוד היא לא יודעת, ציינתי בפני חברתי.

אתמול נודע שוועדת הפרס הודיעה על ביטולו ועל החזרת הפרס הכספי על ידי חילו ותחילת תהליך הבחירה מחדש. הסיבה: חשדות לפניות בוועדת השופטים. למטלון, מסתבר, היתה פעם הכרות עם אחד מחברי הוועדה אבל ליוסי שריד, יו"ר ועדת השופטים, יש לא רק קול כפול אלא גם חשד כפול: עורכת ספרו של חילו היא אחיינית של אשתו וספרו של שריד וזה של חילו יצאו באותה הוצאה, ידיעות אחרונות. וואוו! תשמעו, זה גילוי מדהים. שלושה פרטים שהיו ידועים לכולם מאז ומעולם, התגלו בתחקיר מעמיק של עיתון היוקרה הגוסס, "מעריב" ולא, אין קשר בין הסיפור ובין העובדה שאמנון דנקנר היה גם הוא מועמד והפסיד.

שמעתי אתמול את דנקנר מגיב מאיזו חופשה במקום פחות לח מעבר לים ש:לא, הוא לא ידע אבל הו, כמה שהביטול צודק. יה, רייט. קראתי הבוקר כל מה שיכולתי על הסיפור ותהיתי על הבושה - הבושה מפני חילו, בחור מוכשר וצנוע, שאני מקווה שתרם מאתמול להיום את כל סכום הזכייה לאירגון צדקה, שמפעל הפיס יצטרך לגבות ממנו את הכסף חזרה והבושה מול יוסי שריד, שהיה פוליטיקאי עשרות שנים, אהוד או שנוא, אך מעולם לא נחשד בגנבה או רמיה (את תגובתו תוכלו לקרוא כאן).

בסיבוב היום בחנויות ספרים ממוזגות בתל אביב, ראיתי את ספרו של חילו כשעל כריכתו, מיהרה ההוצאה להטביע את הכיתוב "זוכה פרס ספיר 2009" וזה יישאר לדראון עולם - צאו וקנו.