ארז ישן שינה עמוקה בחדרו המבולגן בדירת הרווקים הקטנה והחנוקה שלו.
לו הסיפור הזה היה נכתב כתסריט, הוא בוודאי היה מתאר בצורה עניינית את תמונת הפתיחה בדרך הזו:
"ארז, 26, עם זיפים שלא גולחו כמה ימים, ישן מכוסה בשמיכה דקה במיטה וחצי ישנה במרכז חדר קטן ומבולגן, על הקיר מנגד ניצב ארון בגדים ישן ורעוע, שחצי מהדלתות שלו פתוחות וניתן להבחין באי הסדר שבתוכו. בגדים רבים מפוזרים על הרצפה ועל המיטה בכל החדר. גם כמה קופסאות סיגריות ריקות וקופסאות דיסקים. החדר מואר חלקית באור יום על ידי תריסים שלא מוגפים עד הסוף. טלוויזיה מיושנת פועלת ברקע ללא קול על MTV."
אם להיות כנים, ההרחבה הזאת לא תהיה ממש נחוצה, כי האמירה שמדובר בדירת רווקים קטנה וחנוקה אמורה להספיק בשביל להעלות את אותו סגנון של חדר עבור רוב הקוראים, הן אם מדובר בכאלו שהתנסו בלחיות בדירה כזו והן אם מדובר בכאלה שפשוט צופים מדי פעם בטלוויזיה. אם יש מישהו שהמושג דירת רווקים קטנה מעלה אצלו דווקא אסוציאציות של סדר, ניקיון ומשמעת, זה רק בגלל שהוא משקר לעצמו ואולי הסיפור הזה הוא לא כל כך בשבילו. ואולי הסיפור הזה הוא בשבילו יותר מאשר לכל אחד אחר.

ארז ישן שינה עמוקה בחדרו המבולגן בדירת הרווקים הקטנה והחנוקה שלו, עד שהשעון המעורר בסלולארי השמיע את קולו בבת אחת ובעוצמה המרבית. מתוך חצי שינה אחז ארז במכשיר וגישש באצבעותיו אחר הכפתור הנכון שמכבה את הרעש ומדליק את השקט. הוא הצליח ללחוץ על רוב הכפתורים מלבד הכפתור הנכון והגביר את עוצמת הלחיצה על הכפתורים עד שבעצם הכה את הסלולארי מכות קטנות, שאפשר היה לטעות שמשתמע מהן שהסלולארי בחר את הצלצול המעצבן וכיוון את עצמו לשעה עשר חמישים וחמש על דעת עצמו, סתם ככה בשביל להרגיז.
לבסוף הגיעה המכה המוצלחת שהשתיקה את המכשיר. ארז קבר את ראשו בכרית והמשיך ביקיצה הטבעית שלו, למרות שזה הרבה יותר טבעי להתעורר בגלל צלצול מעצבן ורועש ליד האוזן מאשר להתעורר כשאין שום גורם שמפריע לשינה.

הוא התיישב על המיטה, שפשף את עיניו, התמתח ארוכות עד שיצאו לו קליקים במפרקים ובגב ונעמד בכבדות בניסיון למצוא את שיווי המשקל הראשון של הבוקר.

הוא אחז בבטנו וניכר היה בפניו שהוא לא חש כל כך טוב. עם הידיים סביב הבטן ושיווי משקל רעוע, דידה לחדר האמבטיה והשירותים המשותף ושטף פנים.

הבטן המשיכה להציק לו, אז הוא ניגש לעבר האסלה, פשט את מכנסיו והתכונן להתיישב, בדיוק באותו הרגע שצפירה חדה פילחה את האוויר.

הצפירה תפסה אותו לא מוכן והוא לא הצליח להבין תחילה במה בכלל מדובר. הוא הרים את מכנסיו בבהלה ונעמד במהירות. הוא סידר את המכנסיים ובמקביל בחן  בבושה מסביבו מחשש לא רציונאלי שאולי חלילה יש מישהו שצופה בו כרגע. הוא ניסה להתייחד עם הנופלים אבל הראש שלו היה עסוק בלהתייחד עם מחשבות אחרות. הוא אף פעם לא היה לבד בצפירה, בטח שאף פעם לא בשירותים, והוא לא יכל שלא לחשוב לשם מה הוא עומד בכלל ומרכין ראש אם הוא לבד, ולאחר מכן הוא חשב האם אנחנו לא עומדים בצפירה רק בשביל להראות אחד לשני שאנחנו עומדים בצפירה ולקראת סיום הוא חשב על איזה איש נוראי הוא שבמקום לחשוב בצפירה על דברים שצריך לחשוב בהם בצפירה הוא חושב בצפירה על המשמעות של עמידה בצפירה. רק אתמול הוא התפלמס עם כמה חברים פלצנים על סוגיית הרעש שמשמיע עץ שנופל ביער ואין איש מסביבו והנה הוא עכשיו בעצמו העץ.

הצפירה נסתיימה והחלה לדעוך בשלבים ומיד הסלולארי צלצל. הוא מהר לחדרו וענה. גם בלי להסתכל על המספר במסך הוא ידע בדיוק מי זאת תהיה ועל מה הולכת להיות השיחה.

" נעמי...נעמי תקשיבי לי רגע! כן...אני יודע...אני לא התעוררתי...אני שכחתי...אני"

מלמל וניסה להסביר לצד השני של הקו מדוע  הוא לא איפה שהוא אמור להיות עכשיו בזמן שהרים בגדים באקראי מהרצפה והחל ללבוש אותם. משראה שהוא כושל בניסיונותיו להסביר את עצמו ושהדבר לא צפוי להניב תוצאות, לפחות לא דרך תקשורת סלולארית, סיכם את השיחה, "עזבי נעמי, אני עוד רבע שעה אצלכן, תצעקי עלי אז", לקח את הפאוץ' השחור שלו, ועזב את הבית.

למרות שמיהר כמו שלא מיהר מימיו, הוא נסע באיטיות יחסית. אחרי האזהרה שקיבל בשבוע שעבר, לא התחשק לו להסתבך ולהיות תלוי בתחבורה ציבורית.

שירי יום הזיכרון שהושמעו ברדיו תוך כדי הנסיעה עיצבנו אותו, אז הוא החל לשחק ולנסות למצוא תדרים שמשדרים משהו אחר ותוך כדי הגדיר ושמר כל מיני תחנות ברדיו שעלה עליהן ומזמן תכנן לשמור. לבסוף נעצר על התחנה שהעבירה בשידור את טקס יום הזיכרון הממלכתי מהר הרצל, ראש הממשלה היה באמצע דבריו:

"רגע לפני יום העצמאות אנו חייבים לעצור את מהלך חיינו ולזכור את גיבורינו שבזכותם יש לעמנו עצמאות, מדינה וכוח מגן. בזכותם של הנופלים הגשמנו את תקוותנו בת שנות האלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים"

לא נורא, חשב לעצמו, מקסימום כבר הרבה זמן הוא שוקל לעבור לאופניים, גם לא מזהם וגם הזדמנות לחזור לכושר, והאיץ למהירות שהחוק מגדיר כלא חוקית והפיסיקה מגדירה שכן.

"אידיוט אחד!" קיבלה אותו נעמי בבית הקברות, לבושה בשחורים מכף רגל ועד ראש עם משקפי שמש גדולים שכיסו את כל החלקה העליון של פרצופה.

לצידה הייתה אילנה, לבושה שחורים גם כן ונראתה מבוגרת מתמיד, אף שתמיד גם בשגרת היום יום נראתה מבוגרת לגילה. היא כרעה על המצבה שהיה רשום עליה "פנ אבינו אחינו היקר מ' ישראל בן זאב נפל בעת מילוי תפקידו ת.נ.צ.ב.ה". ולא טרחה להפנות את מבטה לעבר ארז אלא רק את קולה ואכזבתה.

"אני באמת לא מבינה, מה יותר חשוב מלהיות איתנו היום?"

"אני מצטער" אמר ארז בכנות והמשיך בחוסר כנות " עבדתי אתמול עד אמצע הלילה, התעוררתי מאוחר. שכחתי שזה היום."

"איך אפשר לשכוח שהיום יום הזיכרון?" שאלה אותו נעמי  וסיננה לעברו שוב כמה קללות שמעידות על מצבו השכלי אבל חסרות כל שחר, מפני שאם מצבו השכלי היה באמת כזה כמו שטוענות הקללות שלה, הוא לא היה נעלב מהן.

"מזל שאבא שלך לא בחיים בשביל לראות את הבן שלו לא מגיע לכבד אותו ביום הזיכרון." סיננה לעברו אילנה והוא התלבט אם בכלל יש טעם לנסות להסביר לה שאין שום הגיון במשפט הזה וויתר. אילנה רכנה בחזרה לעבר הקבר והחלה לתלוש עלים נבולים מתוך אגרטל שהיה חלק מהמצבה.
"בצפירה לפחות עמדת?" המשיכה נעמי עם התחקיר.

"ברור, מה נראה לך שעשיתי בצפירה?"

"אולי שכחת גם מה זאת צפירה וחשבת בכלל שזה הקומקום שרתח? אולי שכחת בכלל איך עומדים? בכלל, אתה זוכר מי אני? אני נעמי, אחותך וזאת אילנה אימא שלך. נעים מאד, וזה אתה  ,ואתה אידיוט."
ארז לא נשאר חייב והגיב הפעם. "הבנתי, את הבת המושלמת שלא טועה אף פעם ולא שוכחת דבר לעולם, ואני ארז האידיוט. בסדר, אם זה מה שעוזר לך להתמודד עם היום הזה, שיהיה."

אילנה, שכבר תלשה את כל העלים מהצמח המסכן שהיה שתול במצבה, גם הנבולים וגם הטובים, חזרה והתערבה.
"את הציניות שלך אתה זוכר טוב מאד. רק ציניות יש לך בראש. מי שמע על דבר כזה, בן שלא בא לקבר של אבא שלו ביום הזיכרון. בזכות אבא שלך ואנשים כמוהו אתה יכול לחיות בכלל במדינה הזאת. אני מתביישת שאתה הבן שלי!"
ההצהרה האחרונה של אימו, הייתה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת ארז , לאחר שבשנים האחרונות עשה יותר מהכול בשביל שאימו, ולו לרגע אחד לא תצטרך להתבייש בכך שהוא הבן שלה. החום והסיטואציה הביאו אותו לכך שלא היה מספיק שקול ומרוכז בשביל להבין שלו ידעה אימו על כל הדברים שעשה בשביל שלא תצטרך להתבייש בו, לא היה צריך לעשות אותם מלכתחילה, כי היא בלאו הכי הייתה מתביישת בו. דווקא חוסר הידיעה שלה היה זה שגרם לה להצהיר את מה שהצהירה, ובתנאים אחרים סביר שהיה רואה בהצהרה זאת הוכחה שהוא מצליח בניסיונותיו.
אבל בית קברות ידוע כמקום שבו הרגשות גוברים על הרציונאל. מבחינה רציונאלית אין בכלל סיבה שיהיה קיים בכלל מקום שבו זורקים ומכסים באבן שיש יקרה גוויות חסרות כל שימוש ותועלת. בצורה לא אופיינית, התפרץ ארז על אימו ואחותו

" די! נמאס לי! אבא גיבור ואבא קדוש! כל שנה אותו דבר! כל שנה אותה העמדת פנים! אבא עזב! אימא, תביני כבר, אבא לא פה, אבא עזב!"
פניה של האם נהיו אדומות, כשורידים כחולים פוקעים מצווארה וממצחה, היא התקרבה לעבר ארז בצעדים כבדים וקטנים, ונעצרה בגופה על ידי נעמי, שאחזה בידה והסתכלה ישירות לתוך עיניה.

"אימא, תירגעי, הוא לא התכוון לזה באמת" אמרה בזמן שהיא משכה וסובבה את גופה לכיוון השני והמשיכה " אולי כדאי שתלכי למלא עוד מים בדלי בינתיים, ואני ארגיע פה את העניינים" אמרה ודחפה את הדלי לידיה של אימה, ובאמצעות גופה לא השאירה לה אף נתיב אחר חוץ מהנתיב לעבר הברז.

האם החלה לצעוד לעבר הברז המרוחק, בעוד נעמי התקרבה לארז, לקחה אוויר וידעה שהיא הולכת להמשיך בויכוח.

"מה קרה לך? איך אתה לא מתבייש? איך השתנית ככה? אין לך כבוד מינימאלי לאבא שלנו? אתה כבר חודשים לא בא לארוחות משפחתיות וכמעט לא בקשר איתנו, אז לפחות את המעט הזה היום אתה לא יכול לעשות? בשביל אימא לפחות?"
ארז, שנרגע מעט בעצמו בינתיים, חשב לעצמו שכעת שהאם רחוקה מעט, אפשר לדבר קצת אחרת.

"אולי די? אימא רחוקה מספיק, לא צריך להמשיך עם העמדת הפנים הזאת גם כשהיא לא פה?"
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאלה נעמי בפליאה כנה של אחת שבאמת לא הבינה על מה שהוא מדבר.

"אני מדבר על הקבר המטופש הזה וכל הטקסים וההצגות. כל שנה מחדש אני מקווה שאולי זאת תהיה השנה שבו המשפחה האחרת שלו תגיע וכל הבלוף הזה ייחשף ויופסק"

נעמי כיווצה את עיניה וניסתה להבין על מה ארז מדבר והדבר ניכר בהבעת פניה והפליא מאד את ארז.

"את רוצה להגיד לי שאת באמת לא יודעת? את באמת לא זוכרת? את לא היית כל כך קטנה, היית כבר בת שלוש לפחות"

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאלה נעמי בשנית ולא הצליחה לעלות על דעתה שום דבר.

"נעמי, אבא עזב אותנו שנה לפני שהוא מת! הוא יום אחד פשוט השאיר מכתב וכתב שהוא מצא את אהבת חיו ושהוא לא יסלח לעצמו כל החיים אם הוא לא ייתן לזה הזדמנות. הוא ויתר עלינו ועל אימא ופשוט עזב בלי להיפרד, לא שמענו ממנו ולא שמענו עליו כלום עד שהודיעו לנו שהוא מת."

דמעות זלגו על לחייה של נעמי שמיד פצחה בהאשמות שארז משקר ושהדבר לא הגיוני.

"אימא לא הצליחה להתמודד עם ההשפלה והעלבון שהוא פשוט ככה עזב אותה עם שני ילדים ולא סיפרה על זה לאף אחד. היא המציאה כל הזמן שהוא בחו"ל מהעבודה או במילואים, ומהרגע שהוא מת במילואים, היא התייחסה לכל הסיפור כאילו לא היו דברים מעולם".

אילנה דידתה חזרה לעבר הקבר באיטיות עם דלי מים מלא שאחזה היטב בשתי ידיה והבחינה בסערת הרגשות של נעמי. עמוק בתוכה היא הבינה שנעמי יודעת משהו שלא ידעה עד היום, אבל אחרי כל כך הרבה שנים, התקשתה בעצמה להיזכר ולהבין במה.
"זה נכון אימא? מה שארז אומר על אבא זה נכון?" הרימה נעמי את קולה על אימה בפעם הראשונה בחייה.
"איזה שטויות אח שלך כבר הכניס לך לראש?" השיבה האם בחצי אמונה במה שהיא אומרת.

"אימא, אם לא תגידי לי את האמת עכשיו, אני פשוט אלך ולא תראי אותי יותר לעולם" איימה הבת, והאמירה הזאת הזכירה לאילנה את מה שהצליחה במשך כל כך הרבה שנים לשכוח.
הדלי שאחזה אילנה בידיה הרגיש פתאום כבד פי עשרות מונים עד שלא יכלה לאחוז בו יותר, הוא נשמט מידיה ומים נשפכו לכל עבר. מיד לאחריו, נשמטה גם האם כדלי על הארץ  ועשרים שנה של שקרים נשפכו לכל עבר.

נעמי ניצבה לצד  מיטת אימה בבית החולים. האם שכבה במיטה תשושה ומחוסרת הכרה ונעמי סדרה מעט את השמיכות וטפחה לה על הכרית.
ארז נכנס לחדר ודיווח שהרופא אמר שהיא כנראה לא שתתה מספיק ויחד עם כל הלחץ של היום הזה, זה הביא להתמוטטות. הם שמו לה אינפוזיה ואחרי מנוחה טובה היא תהיה בסדר.

נעמי גיחכה בקול לנוכח המילה בסדר. בסדר? חשבה לעצמה, האם מישהי שבמשך יותר מעשרים שנים העמידה פנים, יכולה להתעורר מאובדן הכרה ולאחריו להיות בסדר? איך היא יכולה לשוב להיות משהו שלא הייתה מלכתחילה?
"אני יודע שזה לא קל לגלות בבת אחת את כל מה שגילית היום, הייתי בטוח שאת יודעת לפחות חלק מזה" אמר ארז בטון מתנצל.
"כל השנים האלו, כל יום זיכרון, כל אזכרה, כל האלבומים, כל הסיפורים על אבא. זה כמו לגלות שכל החיים שלי עד היום היו שקר" השיבה לו נעמי.

"זה שקר שאנחנו חייבים להפסיק לשתף איתו פעולה " פסק ארז בנחרצות.
"אבל תראה מה חוסר שיתוף פעולה גורם" אמרה והצביעה עם הראש לעבר אימם המעולפת.

"זאת בדיוק הסיבה למה אנחנו חייבים להתמודד עם זה אחת ולתמיד, היא אדם בוגר, הגיע הזמן שהיא תלמד להתמודד עם זה כמו שאנשים מבוגרים מתמודדים עם דברים. אם היא צריכה טיפול, נעזור לה, אבל חייבים לעשות משהו כי כל השקרים האלו רק עושים לה רע" אמר ארז בעוד הוא לוקח כיסא, מצמיד אותו לכיסא של נעמי לצד המיטה ומתיישב לידה.

"אני מצטערת שהתפרצתי עליך מקודם. זה כעס שהצטבר אצלי כלפיך במשך תקופה ארוכה.אתה ניתקת כמעט כל קשר איתנו. יצאת לנו מהחיים." הגיעה תורה של נעמי להתנצל.
"לא רציתי להתרחק מהמשפחה, אבל הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר. אני מקווה שלא הפסדתי יותר מדי חוץ מכמה שניצלים משובחים."
"הפסדת גם מרק קרופניק מעולה. ואת ההמלטה של ליידי, ואת דוד משה שהגיע לביקור מאוסטרליה... ואת זה שאני מתחתנת" בישרה נעמי במבוכה לאחיה.
"מה? מרק קרופניק? שנים אימא לא עשתה את זה!" הגיב ארז בחינניות וגרם לנעמי לחייך בפעם הראשונה מאז שנפגשו היום. לרגע הם הרגישו שוב כמו איך שאח ואחות צריכים להרגיש אחד כלפי השני.

"מי בר המזל? קובי האידיוט הזה?" אמר והתחרט שכינה אותו אידיוט, אבל מה  לעשות, נפלט לו. נעמי הנהנה לחיוב ולא נפגעה מהכינוי שנתן אחיה לבעלה לעתיד. היא כבר ידעה מה הוא חושב עליו.
"יש תאריך?"
" עוד שלושה חודשים. אני מצטערת על ההתראה הקצרה, אתה מבין, אני פשוט כבר לא הייתי בטוחה אם אני מזמינה אותך בכלל."
"מה בוער כל כך?"
" ככה קובי רוצה. הוא לא רוצה למרוח את זה עכשיו שנה. אני דווקא חושבת שזה מאד רומנטי שהוא כל כך רוצה שנהיה כבר נשואים." אמרה וידעה שזה נשמע שהיא מנסה לשכנע את עצמה לא פחות משהיא מנסה לשכנע את ארז.
" לשיר סרנאדה מתחת לחלון שלך בארבע לפנות בוקר זה רומנטי. להתחתן צעירה מדי ולהתחרט על זה כל החיים זה טראומטי. זה ידפוק לך את כל תקופת המבחנים באוניברסיטה." אמר מתוך מה שנחשב בעיניו לדאגה כנה.

"עזבתי את הלימודים" בישרה לאחיה ולא הופתעה לראות את האכזבה על פניו ולכן גם לא ייחסה לכך יותר מדי חשיבות.

"אחרי כל מה שעברת והשקעת בשביל להתקבל?"

"חתונה זה הרבה כסף. אני צריכה לקחת יותר משמרות, זה התנגש לי יותר מדי. זה רק זמני. אחרי החתונה, כשהעניינים קצת יירגעו, אני אחזור ללימודים."

ארז קם בחוסר נוחות מהכיסא שלו ונעמד ליד קצה המיטה. הוא שיחק בידו עם הלוח הרפואי שהיה מחובר למיטה. הוא הביט באימו ואז הביט בנעמי ושוב הביט באימו ואמר באכזבה " התפוחה לא נופלת רחוק מהעצה. את משקרת לעצמך כמו אימא. את יודעת כמה אנשים אומרים את זה לעצמם וכמה באמת חוזרים ללימודים?"
"לא" השיבה נעמי בכנות, " לא, אבל אתה בטח תגלה לי. אתה כולך מלא בגילויים היום מעניין כמה זמן ייקח לך לגלות את העסקים שלך להתערב בהם."
הם כבר לא הרגישו איך  שאח ואחות צריכים להרגיש אחד כלפי השני.
" תראי לאן כל השקרים האלה מובילים" אמר ארז והחליט לנסות להאיר את עיניה של אחותו בתיאוריה שלו. " אולי אם היית יודעת את האמת על אבא, לא היית מסכימה להתחתן עם האידיוט הראשון שהציע. את יודעת, חתונה זה לא הדבר הכי חשוב בחיים".
"אז מה הכי חשוב?" שאלה נעמי והפעם כן התעצבנה מכך שהוא קרא לבעלה לעתיד אידיוט. "לימודים יותר חשוב? עבודה זה יותר חשוב מבעל, ילדים ומשפחה?"

אני לא מדרג פה דברים מחשוב ביותר לפחות חשוב, אני רק אומר שיש דרכים אחרות שבהן את יכולה להגשים את עצמך חוץ מלהתחתן וללדת ילדים".

לנעמי גם כבר נמאס לשבת וגם היא קמה ממקום מושבה. היא ניגשה לעבר כיור ומראה שהיו בצידי החדר וסקרה את עצמה במראה. היא העבירה ידיים מעל המצח והשיער והתבוננה באחיה דרך המראה. " בוא נדבר על זה שוב כשתהיה רווק בודד בן ארבעים ותבוא להתארח אצלי המשפחה שלי בליל הסדר!"

ארז עמד להגיב תגובה עוקצנית לדבריה של אחותו, אבל שיעול קל של אימם קטע את ויכוחם. שניהם ניגשו לעברה ובדקו לשלומה. לא חל שום שינוי, האם המשיכה בעלפונה.

נעמי שוב סידרה את השמיכה והכרית שלה.

הזמן הקצר שבו שניהם התמקדו במשהו אחר הספיק בשביל להפסיק את הויכוח בינם. ארז הצהיר שהוא הולך לקנות קפה ושאל את נעמי אם היא מעוניינת גם, היא השיבה בחיוב והוא לקח מהפאוץ' השחור שלו את הארנק ועזב את החדר.
מספר שניות לאחר שעזב, נשמע צלצול סלולארי בחדר. נטע זיהתה שזה לא הצלצול שלה והחלה לחפש אחר המכשיר המצלצל על מנת שלא יפריע למנוחת אימה. היא הרימה את הפאוץ' של ארז וקירבה אותו לאוזנה. הצלצול בקע ממנו. היא פתחה את הפאוץ', הוציאה ממנו את המכשיר וחיפשה את הכפתור שמשתיק אותו. היא מצאה את הכפתור, ולפני שלחצה עליו, מבט קצר של הפתעה ניצת על פניה שהתחלף במהרה בחיוך גדול.

ארז ניצב מול מכונת הקפה בדרכו להוציא את כוס הקפה השנייה, אבל המכונה סירבה בעקשנות לקבל את המטבע האחרון של שקל שהיה בידו. הוא החל לשפשף בנמרצות את השקל במכונה וניסה שוב, הפעם המכונה קיבלה את השקל. למרות מה שחשב, זה לא היה בגלל השפשוף, אלא בגלל שהפעם הוא הכניס אותו על צידו השני.

ארז שב לחדר עם שתי כוסות קפה בידו ומצא את אחותו עם מכשיר הטלפון הנייד שלו בידיה וחיוך מאוזן לאוזן על פנייה. תחילה חשב שאולי אימם התעוררה ועל כך השמחה, אבל לאחר שהפנה מבט לעבר האם, ראה שהיא נמצאת באותו מצב בו נמצאה לפני שיצא.
"היה לך טלפון" בישרה לו נעמי.

"ואני רואה שאת נורא אוהבת את הצלצול שלי?" תהה ארז לפשר השמחה שנפלה על אחותו.

"פשוט לא היה לי נעים מהרעש שזה עשה, אז הוצאתי אותו בשביל לנתק" הסבירה נעמי את מעשיה, למרות שארז לא חשב אפילו להאשים אותה במשהו.

"אני שמח לראות שאת מסוגלת למצוא הנאה כל כך גדולה גם בפעולות הקטנות וחסרות המשמעות של היום יום" הגיב בציניות.  מעניין כמה זמן עוד הוא יהיה ציני אחרי שישמע מי התקשר, חשבה לעצמה נעמי ורק חייכה עוד יותר.

"מי זה אלון?" שאלה נעמי את ארז וגרמה לו להרים גבות בפליאה.

"סתם חבר מהעבודה" השיב לה ארז והושיט את ידו במהירות לקחת ממנה את הסלולארי, אך היא התרחקה ממנו, למרות שלא באמת היה לה טעם בלהחזיק את המכשיר בידה.

"ולכל החברים שלך מהעבודה יש את הכינוי אהבת חיי אחרי השם הפרטי שלהם?" הנחיתה נעמי את השורה התחתונה לעבר אחיה וזרקה לעברו את המכשיר, אך הוא לא הגיב והמכשיר התרסק על הרצפה.
נעמי המשיכה לדבר. "תיארתי לעצמי שאתה לא כזה מושלם וגם לך יש שלדים בארון, פשוט לא ידעתי עד כמה הם בארון".

"אולי תתמקדי בלהרוס את החיים שלך ותעזבי את החיים שלי?" הציע ארז בעצבנות והתכופף כדי להרים את המכשיר.
נעמי התחילה לחקות אותו ולחזור על הדברים שאמר מקודם "יש דרכים אחרות להגשים את עצמך  חוץ מחתונה וילדים" ולאחר שסיימה לחקות אותו הוסיפה "תראו מי משקר לעצמו עכשיו".
"זה לא אותו דבר, זה משהו אחר לגמרי, אין לך מושג על מה את מדברת" צעק לעברה והשניים התכוננו לויכוח גדול שנמנע ברגע שהאם השתעלה שוב.

אילנה השתעלה קלות שוב ופתחה באיטיות את עיניה שוב. הכול מסביב היה מעורפל ומטושטש. ארז ונעמי ניגשו והתקרבו מיד לאימם.
כאב ראש חזק חלף בראשה של אילנה והיא לא הבינה איפה היא או זכרה איך היא הגיעה לפה.

"איפה אני? מה קורה פה?" תהתה האם בחשש.

"אל תדאגי אימא" הרגיעה אותה נעמי ואחזה בידה. "התייבשת קצת והתעלפת, את בבית חולים".

"אבל היום, היום זה היום, אני צריכה להיות עם אבא שלכם, אני צריכה להיות בבית הקברות עם אבא שלכם" אמרה אילנה בלחץ ושכחה בכלל מכל אירועי היום שקדמו להתעלפותה.

"את לא זוכרת?" שאלה נעמי את האם, ומהמבט המבולבל של האם היה ברור שהיא לא זוכרת.

נעמי וארז הסתכלו אחד על השנייה. ארז הנהן בחיוב לנעמי כאילו נתן לה אישור.           

"אימא, יש משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו. אנחנו צריכים לדבר על אבא" אמרה נעמי, לקחה נשימה ארוכה לקראת השיחה הקשה שעמדה לבוא,  אך לפני שהספיקה להגיד את המילה הראשונה, נקטעה על ידי ארז.
"אבא שמר עליך, אימא" אמר בעוד נעמי נועצת בו מבט כועס, מבולבל, מופתע ואמפאטי בבת אחת, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים.
"עמדנו שלושתנו יחד בצפירה ליד הקבר ואז התעלפת. הרופא אמר שהתייבשת. הוא אמר שהגעת לבית החולים ממש ברגע האחרון. אבל הכול בסדר עכשיו אימא, זה ממש כאילו אבא שמר עליך מלמעלה." סיפר ארז בגאווה לאימו ומילא את ליבה בשמחה.
"איזה מזל שיש לי ילדים כמוכם שדואגים לי" אמרה אילנה בהתרגשות.

"את יודעת איך זה, אימא" סיכמה נעמי, "התפוח לא נופל רחוק מהעץ".