עם ישראל חונה מול ארץ מואב וזה מלחיץ את בלק, מלך מואב. בצר לו הוא מגייס את הנביא בלעם בן בעור שיקלל את עם ישראל. אולם, תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ובשלושת נסיונותיו בלעם מברך ולא מקלל את עם ישראל. בלק ובלעם נפרדים כאויבים לא לפני שבלעם נושא את נאומו הרביעי על עמי האזור. בסוף הפרשה עם ישראל מגלה את בנות מואב זונה איתן ועובד את אלוהיהן. כמובן שה' לא טומן ידו והוא מכה בעם ישראל 24,000 איש.
בלק נלחץ
בלק בן ציפור, מלך מואב עם השם הפסטורלי, נלחץ מהנוכחות של עם ישראל. הוא לא חושש מכיבוש, בעיקר כי אין לו סיבה לכך. עם ישראל אומנם נלחם להפליא בפרשה הקודמת, כבש שטחים וארצות ועלול להצטייר כאימפריאליסט אזורי חדש, אך זה לא מדויק. בינתיים, עם ישראל נלחם רק נגד 'מי שהתחיל'. סיחון מלך האמורי חשב שמצא בעם ישראל עם חלש ולא מנוסה והוכה, וכך גם עוג מלך הבשן. כך שמכיבוש, כנראה, אין לבלק ממה לחשוש[1].
אז ממה פוחד בלק? 'ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל'. עם ישראל הוא עם רב וזה מלחיץ את מואב. וכפי שזה הלחיץ את המצרים כמה מאות שנים קודם: 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל' (שמות א:יב). כשמשהו הוא רב, עצום או יותר מדי, אתה קץ בו[2].
ובכל זאת מה העניין? ממה בדיוק הוא חושש? הכתוב מפרט: 'ויאמר מואב אל זקני מדין: עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא'. יש כאן שני דברים. ראשית, בלק לא פוחד ממלחמה. הוא פוחד מאויבתה הגדולה והגרועה ביותר, הדמוקרטיה. כל עוד בנ"י רעים וכובשים, מואב יסתדרו עם זה. קצת טרור, קצת מלחמות ובסוף בנ"י יברחו. אבל, בלק מחכה למלחמה והיא בוששת לבוא. מאידך, עם ישראל מתנחל לו מול הפרצוף. בלק לא יודע כלום על התוכניות של ה', על ארץ כנען. הוא רואה עם שיושב והוא חושש מהגרוע מכל. מכך שיקבעו שם את מקום מושבם. ואז, בכיבוש דמוקרטי זוחל, הם פשוט ישתלטו על מואב. וההערה האגבית-סרקסטית של הפסוק 'ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא', משלימה את הפזל. יש לו, כמלך, הרבה מה להפסיד מהתרחשות כזו.
בלק יודע שאין בכוחו להתמודד עם עַם ישראל. לא במומנטום החיובי שהוא נמצא בו. ואם אופציה ריאלית אין בנמצא, פונים לאופציה המיסטית. לא נראה שפנייה לעזרתם של אלים או כוחות היא יוצאת דופן. מה שמפתיע כאן הוא שבלק, מכל האלים הקיימים, פונה לאלוהי ישראל, באמצעות המתווך היחיד והבכיר שהוא מכיר, בלעם. נראה שבלק הבין שמקור כוחו והנהגתו של עם ישראל מאלוהיו והוא מבקש להשפיע על דרכיהם באמצעותו.
מה עובר על בלעם?
מכאן ואילך דרכיהם של בלק ובלעם מתלכדות ומתפצלות. בתחילה בלעם מיישר קו עם בלק והולך בנחישות לקלל את ישראל. בלק מדבר אל בלעם ''כבוד' ויתכן שזה קונה אותו. למרות שה' אומר לו שאין טעם לקלל את ישראל 'כי ברוך הוא'', בלעם מתעלם ויוצא לדרך. בדרך בלעם מקבל איתותים לכך שמשהו אצלו לא בסדר. הוא מתעלם מזה שלראשונה בחייו הוא מכה את אתונו והוא מתעלם מזה ש'פספס' את נוכחותו של מלאך ה'. בלעם לא עוצר לשאול את עצמו מה קורה לו אלא ממשיך בנחישות למואב.
התחושה שבלעם לא מחובר לעצמו מתעצמת בנאומיו הראשונים. טכנית, הוא עושה הכל נכון. מקריב את הקורבנות הנכונים עומד בפוזיציה התצפיתית הכי טובה ומחפש את ההשראה. אבל הוא לא מתנבא. הוא אפילו לא מדבר מליבו או מרוחו אלא ה' שם את דבריו בפיו.
אולם אז, לאחר שני ניסיוניות כושלים נופל לבלעם האסימון. הוא מבין שהוא נלחם בה', שהוא נלחם בכוחות הנבואה שהם מקור חיותו. שה'נחשים' וכוחות הרוח החלופיים שחיפש, הם אולי בעלי כח, אך הם אינם כוחותיו שלו. ואז, התמונה משתנה לחלוטין. פתאום הוא רואה את עם ישראל 'נח לשבטיו'. הוא רואה שיש כאן עם שלאו דווקא משדר שליליות. אז גם נחה עליו הרוח והוא נושא את ברכתו היפה ביותר והאופטימית ביותר כלפי מצבו ועתידו של עם ישראל.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד
התהליך החיובי שעובר על בלעם מגמד את דמותו של בלק. בלק נצמד לתאוריית הכבוד שלו, כאילו כל מה שצריך הוא רק לכבד יותר את בלעם ואז פיו יפיק קללות. הוא לא מפנים את הכשל הבסיסי שלו והוא משלח את בלעם לביתו ללא שהשיג את מבוקשו. בלעם מצידו משתהה עוד מעט בארץ מואב, גם כדי לבשר לבלק על אחריתו הפסימית של מואב 'וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב'.
הפרשייה האחרונה מלמדת את קוראיה ואת בלק שיעור מאלף במה קורה כשתכנון ואסטרטגיה פוגשים את המציאות. לאורך כל הפרשה כילה בלק את כוחותיו ומרצו כדי לפגוע בישראל. הוא לא הצליח, אך עם ישראל עשה עבורו את העבודה. באופן אירוני, אך גם מאוד מציאותי, עם ישראל מוכיח את הקלישאה שאויבו הגדול של אדם או של עם, הינו הוא עצמו. עם ישראל זונה עם בנות מואב ובדרך אגב משמעותית גם עובד את אלוהי מואב, בעל פעור. בסופו של דבר עוצמתו וחוסנו של עם מושפעים פחות מאיומים חיצוניים ויותר מחוסן פנימי. וכשהחוסן הפנימי מתערער הפגיעה קשה יותר מכל פגיעה חיצונית אחרת. [1] למרות, שמפרספקטיבה היסטורית המחשבה הזו לא הייתה מופרכת מדי. שניים וחצי השבטים התאהבו בארץ מואב עד כי הכלילו אותה בגבולות הארץ המובטחת. המחשה מאוחרת יותר לאיכותו החקלאית של שדה מואב הובאה במגילת רות, בנדידת משפחת אלימלך לשם בזמן הרעב. [2] כשרבקה רוצה להראות ליצחק כמה האופציה שיעקב יתחתן עם בנות חת המקומיות מופרכת, היא אומרת 'קצתי בחיי מפני בנות חת'. |