אמש, בהאנגר 11, בנמל תל אביב, חזיתי באחת ההופעות המדהימות ביותר בחיי: ג'ו ג'קסון.

על זה - בשבוע הבא.

ובינתיים, רשימה על ג'קסון שפורסמה השבוע ב"גלובס".

תבלו

ג'ו ג'קסון 

עצה מחבר: אל תבקשו מג'ו ג'קסון לכבות את הסיגריה. אל תנסו לגרום לו להסיט את העשן לכיוון השני. זה לא יילך. לא איתו. כי ג'קסון הוא לא רק יוצר עילאי, הוא גם מעשן שאוהב את זה ויגן בחירוף נפש על זכותו לשאוף ולנשוף. אחת הלשוניות באתר הבית שלו מוקדשת אך ורק ל"סמוקינג" ומאחוריה תגלו קישור למאמר, בעצם מסה, יותר נכון ספרון, לא פחות מ-19 עמודים רהוטים, מנומקים, שמנסים לקעקע את הנחות היסוד של המאבק בעישון, העיקר שסמוקינג ג'ו ימשיך לצבוט בין שתי אצבעותיו רעל מנוקז, מגולגל בתוך נייר.

ג'ו ג'קסון, מהמוחות היותר מבריקים במוסיקה בת זמננו, היה ונותר אמן מורכב, מאתגר, חריף מבע, שסולד מקלישאות. רוקנ'רול מבטא זעם, אבל הזעם, לגלג לפני קצת יותר מעשור, יכול לנבוע מכך שטמפרטורת המים במקלחת של הרוקר הזועף היתה גבוהה מדי. ובכלל, אם תשאלו אותו, "אני לא אוהב את הרעיון הזה של רוקנ'רול: מוסיקת נעורים, שמיועדת רק לאנשים מתחת לגיל 30, או 25, או 21. כל חגיגת הנעורים הזו, שהיא חלק מהמיתוס של הרוקנ'רול - אני מוצא אותה די מגעילה".

בשבוע שבו מלך הפופ מייקל ג'קסון מחזיר את נשמתו המיוסרת לבורא ומחמיץ את הקאמבק האולטימטיבי, הסופי, המוחלט, נוחת אצלנו הוירטואוז האנגלו-האמריקני בן ה-55, שמעולם לא היה זקוק לקאמבק, משום שלאורך 30 שנות קריירה, על 20 תקליטיו, ידע איך לזקק את כישרונו ליצירות מופת מטלטלות, המשקפות, יותר מכל, אחרי הכל, את הצלקות שצרבה בנפשו ילדותו המוקדמת.

קחו למשל את "גברים אמיתיים", מרגעי השיא שלו, בלוז פסנתר מטלטל, שבו הוא מתריס, תוהה, "אז תגידו לי, מיהם הגברים האמיתיים?". הוא, הילד הבריטי הרזה, החיוור והחולני, שבגיל שלוש אובחן כלוקה באסתמה ונמנע מפעילות גופנית מאומצת. הוא, הנער שנמלט מאימת חבריו האלימים וצלל לתוך הכינור, התמכר לפסנתר, הלחין בסגנון קלאסי, ושבר לפופ. הוא, הצעיר הרגיש, שאוזניו היו כרויות לצלילי הסיקסטיז, תחילת הסבנטיז, בשנים שבהן הגלאם כבש את הממלכה המאוחדת, רגע לפני שהפאנק יתנקש בחייו.

בצילום שבו אני מביט, פניו של הגבר שטופי זיעה. אור הזרקורים המסמא את עיניו, תחת שיערו המידלדל, לוכד מבט של חיה נרדפת. אך זה אינו ציד אדם אלא מופע רוק. השנה היא 1979. העיר היא טורונטו. ולזמר, שמרגיש את ההצלחה רוטטת לו מתחת לרגליים, קוראים ג'ו ג'קסון. בימים הסובבים את ההופעה, תחנות הרדיו לא מפסיקות להשמיע את להיטו "האם היא באמת יוצאת איתו?". עצב מסתנן מבעד לתריסים, לב שלם מתנפץ לרסיסים, אירוניה דקה שזורה, סיפור מסופר בקול חזק ויציב אך פגיע, באווירה דרמטית-קולנועית, זוהי סצנה שנכתבה ותוסרטה ובוימה על ידו, ואנחנו חייבים להביט, הוא מבקש שנביט עכשיו. עוד מעט היא תצא מהבית, הוא יחכה לה, יציץ בה מעבר לפינה, רק כדי להפנים שהיא נעלמת מחייו. וזה אבוד. לגמרי.

"מעולם לא אהבתי את הקול שלי", הודה פעם בגילוי לב אופייני, "מעולם לא רציתי להיות זמר. אבל כשניסיתי, פעמים רבות כל כך, לתת לאחרים לשיר את שיריי, זה מעולם לא עבד". ובאמת, קשה לתאר שמישהו אחר יידע לבצע יצירות אישיות כל כך, נוגעות כל כך, ועם זאת שנונות וחדות, סיפורים קצרים, מלאי תשוקה, על בדידות והתפכחות.

באותה תקופה סוערת, התקשורת הבריטית, כמו גם הקהל, הריעו לג'קסון, שלוהק עבורם ככוכב פאנק-פופ סונט וזוויתי, זה שמחבר גיטרה צרודה למראה השדוף. אבל הוא מיאן לגלם את התפקיד, וערק לרגאיי. ב-79' אף סיפר שתשעה מכל עשרה אלבומים שהוא שומע הם אלבומי רגאיי. בקצה העשור הוגדרו ג'קסון, אלביס קוסטלו וגרהאם פארקר כמבשריו האנינים של הפאנק בצורתו החדשנית - הניו ווייב. אלא שג'קסון לא עצר גם כאן, והמיר את הרגאיי בג'ייב משנות ה-30 וה-40, מנותק זמן ומקום, על חצוצרותיו הפרועות, הבס השמן והקולות הגבריים, תוך שהוא מותיר את בריטניה מאחור ועוקר לארה"ב, מולדת הג'ז.

והג'ז עומד בבסיס "לילה ויום", אלבומו הנצחי מ-1982. יצירה ממגנטת, מעמיקה, הומאז' לקול פורטר האגדי, שנכתבה לאחר התרסקות נישואיו של ג'קסון ומשקפת בדרך היפה מכל, דרך המוסיקה, את יופיה וקסמה של העיר ניו יורק, בשני חלקים - לילה ויום. בין שירי רחובות ליליים ופזמוני מדרכות צהריים מאובקות, מערבל ג'קסון סלסה עם רוק, בלוז עירוני מצמית נסחף למגע תחת קצב חושני ומפתה, כשצד היום רגוע יחסית ודווקא החלק החשוך תוסס ומעורר ציפיות להתרחשות.

"אני לא מנסה להיות שונה בכל אלבום", הוא מסביר, "אלא להיות טוב יותר מהאלבום הקודם. זה טבעי עבורי לערבב יחד המון סגנונות, מפני שאני פתוח לסוגים רבים של מוסיקה", אומר מי שנחשב לקלאסיקן של העת החדשה, בוגר האקדמיה המלכותית למוסיקה בלונדון (ומעריץ של בטהובן), ששולט ללא מיצרים בכלי נגינה עדכניים ובאמצעים הטכניים של ימינו. יחסו לכלים, אגב, אינטימי, כמו לנשים: "אינך יכול באמת לשמוע את הפסנתר מבלי להיפטר מהגיטרה. הם כמו שתי דיוות. ואינך יכול להחזיק שתי דיוות על במה אחת".

ב"עולם גדול" ישלח בנו גיטרות חשמליות, כשברקע מפעפעות פריטות מהאוריינט, ועוד מעט יצוץ לו אלבום קצר, ניסויי, דרמטי, מלווה סרט יפני, ופס הקול ל"טאקר" של פרנסיס פורד קופולה. מהפילהרמונית של טוקיו ועד הרכבים פשוטים למראה, באס-גיטרה-תופים, עם אקו שמצנן את קולו, ילקט את כל הפגיעות, העלבונות והבושה, ויהפוך אותן למוסיקה שלו, שסונטת בנו, שמתרפקת, שתובעת אהבה ובועטת בה, שבזה לה ומחייה אותה.

בשנת 2000 יזכה ג'קסון בפרס הגראמי בקטגוריית "אלבום הפופ הכלי הטוב ביותר". בינואר 2007 יעבור להתגורר בברלין, המתחדשת, האקסצנטרית, שחוברה לה יחדיו, תשאלו את לו ריד מה היא עוללה לו (וג'קסון יענה, ש"זה די מוזר, כל הארכיטקטורה הקומוניסטית משנות ה-50 וה-60"). וב-2008 יוציא את אלבומו האחרון לעת עתה, RAIN.

ועם זאת, הוא חייב לבשר, "אני שונא מוסיקה. אני אוהב ליצור מוסיקה, אבל זה נעשה מוגזם עד שאני לא רוצה לשמוע את זה יותר. תהליך עשיית התקליט מטריף אותי, מאחר שאני לא ממש סבלני. אני לא אוהב לעבוד על זה שעות על גבי שעות. אני אדם ספונטני, ולכן מעדיף לנגן בהופעה חיה".

במארס אשתקד הופיע ג'קסון פעמיים בתל אביב. בקיץ המהביל הזה, בהאנגר 11, בחמישי בערב, כשרחש הים בעורקים, כשהפסנתר מתמסר לאצבעותיו המיומנות, הלבבות שלנו עומדים להישבר שוב.

ושוב.