מייקל.

אני יודעת שכמה אנשים שיקראו את מילותיי יגחכו במסתרי לבם..

אני יודעת שיש כאן הרבה ציניקנים גדולים שחושבים עם השכל ומעט מאוד עם הלב, אנשים אטומים שכותבים מילות רשע

שיודעים להלל או לקבור לאחר מעשה.. שכותבים לפני שמקשיבים לנשמת לבם . כך אנו בנויים. כולנו. לטוב ולרע.

ובכל זאת רציתי לכתוב לך. מייקל.

אני פורשת כאן את רגשותיי הכנים, את מסע הילדות שעברתי איתך - עם מילותיך, את יסורי מבטיך וזהותך בכל צעד ושעל בחייך, את היותך האדם שעמו הסתגרתי שעות בחדרי, שמעתי את קולו ויותר מכל, הזדהיתי עם נשמתו החצויה.

היו בך, מייקל , את הייסורים הללו שלא נתנו לך מנוח ובשיריך על הבדידות, האהבה החסרה, החבר שבגד, האהבה שנגזלה, הרוע האנושי, תמיד עטפת זאת בעטיפת צלופן, במקצב , ברגש, אבל עיניך,עיניך נותרו כבויות.עצובות. שיריך נותרו כואבים , שואלים, כמהים לאהבת אמת.

והרי נפשך שכנה בגופך העדין , אך את גופך, מקדשך , עיוותת, את עורך היפה והשחום קילפת לאבקת שעווה לבנבנה שהתפוררה מגופך הכמה לברוח מנשמתך המיוסרת, את נשותיך החלפת, את אהבתך הטהורה לאדם גילית בחבריך האמיתיים, הכנים, הילדים . ואני מאמינה שהיית הילד האמיתי שאיתם, שראית את מה שאחרים לא יכלו לראות ופירשו בציניות וברשע נגדך.

דרך המבט והקול חשתי את נפשך החצויה. הבנתי אותך. תמיד. גם אני, כמוך, הייתי שם, עם הנסיונות שלי לשנות, להעצים, לברוח מן הזהות האמיתית שלי, לקעקע ולגזור, לנתח ולמרוט, לברוח מן הזהות שנתנו לי הוריי, לברוח ולרוץ מהר ורחוק ככל האפשר.

גם אני בגיל ההתבגרות הייתי במקום דומה מאוד, עם משפחה חצויה, צעקות ואלימות, חבר שבגד והרס התמימות. התמימות שכה רציתי בה, וברחתי אליך - לתמימות הזו שהקרנת בביעותי שיריך המתקתקים. הייתי זקוקה למתיקות הזו שלך, שהיתה בה משהו עצוב אך אופטימי , קליל וכה עדין.

אהבתי יותר מכל את החיוך שלך ואת השחור החודרני בעיניך שהקרין טוב לב, טוב לב כזה שכיווץ את לבי.

ואהבתי את הדואליות שבך -  את הכמיהה לפרסום ולתשומת הלב, את הכשרון האדיר לתנועה, לריקוד מדהים, למקצב ולשירה ויחד עם זאת את הענווה השקטה, הנחבאת, הנסתרת. נותרת טוב ותמים תמיד, בעיניי.

התקליט הראשון שקניתי לעצמי בגאווה מן הכסף שחסכתי בעבודתי הראשונה בגיל 14 היה' Thriller'. עד היום הוא מונח בין תקליטים רבים שאגרתי מאז, שונים ומגוונים. במסיבות הילדות היינו רוקדים לצליליך ואני לבדי ממשיכה להכיל אל תוכי את שיריך, רוקדת לבד ברחבה ועיניים נעוצות בי בתימהון ובשעשוע מכל עבר. בשירים שלך היו  שזורים סיפורים, דמויות, אגדות . כל קליפ היה כמו יצירה של ילד קטן הכמה לאהבה, מטאפורות של פחד, זכרונות , דמיון, אהבה, תחפושות.

מעבר להיותך מייקל היית לי לסמל, סמל השרידות, החוסן הפנימי והשבירות האינסופית שאיתה.

היווית נפתול ייחודי במוסיקה העולמית, הרקדת לבבות ושימחת אנשים ברמה הפשוטה והכנה ביותר.

היית שם ברגעים הקשים של חיי ובלי שתדע, עזרת לי, מייקל, עזרת לי מאוד.

רציתי להגיד לך תודה מייקל, אהובי, תודה על שהיית והבאת שמחה, קצב ואהבה ללבי .

הראיון האחרון איתך היה עצוב, ישבת מכווץ מול מראיין שחקר ושאל ופשפש ושוב לאותה הנקודה...

אנשים שוכחים מהר וכשיש בידם את המאכלת התקשורתית הם יעלו אותך לעולה...

מייקל,

היית החבר הוירטואלי הראשון שלי עוד לפני שהתחילו להיות לי חברים בקפה הזה ובבתי קפה רבים אחרים. מיותרים.

היית הכרית בלילות והאוזן הקשבת, היית  דמות רחוקה שרציתי להיות לצדה, לאהוב אותה ולעשותה מאושרת.

לא הצלחתי.

"?Do you remember the time"

...I will always do

אני רק רוצה שתנוח על משכבך בשלום ושאנשים אחרים יניחו לך במנוחתך.

אוהבת אותך מאוד  (הפרחתי לך נשיקה אחרונה ואמיתית באוויר בהופעה בלונדון 2002)

גליצ' שלך.