| די כבר עם השיר הארור הזה! ניגשתי לרדיו וכיביתי אותו בעצבים. כמה אפשר לשמוע את האמת הולמת בפרצוף בעדינות של מנוע טורבו?! "שום דבר אינו קורה...שום דבר אינו קורה....", חזר הפזמון בתוך ראשי ועינה אותי שוב ושוב גם כשהרדיו נאלם דום. ליל הקיץ היה אכן חם, וגופייתי נדבקה לגופי מזיעה למרות המזגן שפעל במרץ. אבל שום דבר לא קרה, לא היום, לא אתמול, ולא בתשע השנים האחרונות מאז התגרשתי.
כשאני אומר ששום דבר אינו קורה, אני מתכוון שום דבר משמעותי. זה לא שלא היו לי רומנים מרגשים, פרצי התאהבות מפתיעים, פלירטים עם דפיקות לב או סטוצים בלתי נשכחים. אבל זאת שאני מחכה לה לפרק ב', מתמהמהת ואינה מגיעה. ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא שחסרות נשים משכילות, נאות ורוחניות. בימינו זו דרישת מינימום שאין בעיה למלא אותה. ואני לא מחשיב את עצמי כבעל דרישות מי-יודע-מה מוגזמות. ממש לא איכפת לי מצבה הכלכלי או אם יש לה דירה משלה, או כמה ילדים מסתובבים לה בבית.
בשכבת הגיל שלי, קידומת 5, וזה כל מה שאני מוכן לפרט, ממילא הילדים כבר נשואים ולא מפריעים את שלוות הבית במשחקי מחשב קולניים או בטלוויזיית נעורים מעצבנת. הבית כולו שלי, גם הטלוויזיה והמחשב. גם המקלחת. אני יכול להסתובב ערום בבית כי הבנות המתבגרות שלי כבר מזמן בחיק בעליהן בבתים אחרים. אני מלך העולם. אבל מלך מדוכא. משהו כמו "מלך האריות" בלי עדר. יותר נכון, בלי הלביאה שלו המתאימה לו בול. אני פשוט לא מוצא אותה, לעזאזל!!!
דווקא בחורף אני מלא אופטימיות ושמחת חיים, משוכנע שאו-טו-טו אמצא אותה באחד הרחובות הרטובים מגשם, משוועת למטרייה, כשאני מציע ברוב אבירות להמחיש את השיר "שנינו יחד תחת מטרייה אחת...". הו, כמה אני מאמין גדול בחורף! אני בטוח שהקור ישלח אותה אלי....אל זרועותיי השעירות, ומצטער אם אתן בקטע של חזה חלק, בעיניי זה לא גברי לעשות לייזר שם. אז זרועותיי השעירות והבנויות לתלפיות בעזרת מכון הכושר, מחכות לה.
ככל שיורדות הטמפרטורות, ככה אני יותר משוכנע שהיא כבר מגיעה. אני הולך לספרייה, אני לא מחמיץ אף תערוכת אמנות חדשה, אני מבקר תכופות בכל המוזיאונים בעיר, יוצא לטיולי ג'יפים, עושה סקי בחרמון, לא מתעצל ללכת לסרט בקולנוע, אותו בניין שהדור הצעיר כבר בקושי יודע מה עושים בו...ופתאום בום! נגמר החורף והיא לא הגיעה!
ואז מגיע החלק הפחות טוב של השנה, זה שהשיר הארור מדבר עליו. לילות הקיץ החמים. לילות שמוציאים אותי מדעתי! אתם מבינים, בעונה כזאת, כשכולנו מתפשטים מרוב חום, וחלקים גדולים ועירומים של גוף אישה מרהיב נראים בכל פינת רחוב, בעונה כזאת, אידיאלית לרומן של החיים שלי, לאהבה הגדולה שאני מצפה לה לפרק ב' – שום דבר אינו קורה!
ברדיו מתחכמים ומחפשים את כל השירים האפשריים הקשורים לקיץ. ולאהבות נכזבות. מה הקשר בין קיץ ובין אכזבה? מה יש בשמש הישראלית הלוהטת שמייבש כל סיכוי לאהבה? תגידו לי, כי אני לא מבין! אני מנסה עוד מסיבה ועוד מסיבה. עשן סיגריות, ריח זיעה, רחבת ריקודים עם מוסיקה שטוחנת לך את המוח. עשרות כתפיים חלקות, מחשופי ענק שלא מסתירים כלום, גבות חשופים, טבורים גלויים. משפטים מתוחכמים מעל כוסות טקילה , משפטים נבובים, משפטים סתמיים, משפטים מפלרטטים. אני יוצא מהמסיבה לתוך ליל קיץ חם, ועדיין לבד! למה שום דבר אינו קורה????
חוץ מנעמי. נעמי פרצה אל חיי דווקא בלילה חם של הקיץ שעבר. כבר ממבט ראשון הרגשתי שזהו זה. היא חייכה אלי קלות ובעיניה המהפנטות ראיתי זיק של עניין . יצא לכם להיות במזרקה המזמרת בברצלונה? מדהים, נכון? ככה היה המפגש הראשון שלי עם נעמי. כן, אתם יכולים בהחלט לדמיין... וזה דווקא היה בליל קיץ חם! אבל לא יצא מזה שום דבר בסוף. זה לא אני, זה היא. זה לא היא, זה אני. זה לא אנחנו, זה שנינו....אני טוב במשפטים פסיכולוגיים, הה? שנים של תרגול...
אני לא זוכר למה זה נגמר. אבל אני כן זוכר שאמרתי לעצמי – נו, ברור. בלילות הקיץ החמים שום דבר רציני לא יכול לקרות...גם נעמי חזרה ואמרה כל הזמן, שרומן של קיץ לא יכול לסחוב עוד עונות . ביקורת לא חסרה לה עלי. אני לא יודע להתלבש, אני לא יודע לחזר, אני לא יודע להוציא אותה לבילויים, אני לא יודע מה היא אוהבת, לא יודע מה היא חושבת, לא מנסה לנחש מה היא רוצה...
אני מצדי גם כן לא חסכתי בפרטים שהפריעו לי אצלה: היא מתלבשת אלגנטי מדי, וכשהולכים לפיצרייה השכונתית זה ממש מביך אותי . היא מתווכחת על כל פסיק שאני אומר, היא מסתגרת בשתיקות זועפות ואין לי מושג ממה נעלבה, כי היא מצפה שאנחש לבד...הרשימה עוד ארוכה, אבל בליל קיץ חם כזה אין לי כוח להמשיך. אני חושב שאצא החוצה, כי אני משתגע כאן בבית. אלך למסיבה בנמל, המסיבה שחזי התחנן שאגיע אליה. "חבל על הזמן איזה חתיכות יהיו שם", הבטיח בקול אפוף סוד, והוסיף כהרגלו – "אתה לא סומך עלי?". אין טעם לחזור ולומר, שאני לא סומך על חזי, כי כל פעם שהבטיח לי הרים וגבעות, קיבלתי רק ואדי יבש....
אני נכנס לחנייה שאי אפשר להכניס בה כפית, וכבר מתחרט שהגעתי. מה כבר יכול לקרות בליל קיץ חם כזה? אני נכנס פנימה לקול מצהלות חזי העומד בכניסה. "לא תתחרט שבאת!", מתרונן קולו. "אתה עוד תברך אותי!". נו, זה יהיה שינוי מרענן... אני מוצא כיסא פנוי על הבר ומחסל איזה שתי טקילות, כשאני קולט שמישהי משמאלי עושה לי עיניים. אני מפנה בזהירות, באקראי כאילו, את ראשי, ושם עומדת נעמי.
היא מחייכת אלי קלות, ובעיניה המהפנטות זיק של עניין. הלו, מה הולך כאן? שידור חוזר של הקיץ שעבר? אני עושה את עצמי לא רואה , ומבקש ויסקי על הקרח, כשאני מרגיש פתאום משהו מוזר בהופעתה. אני מסב שוב את מבטי, לאט, בצורה כמעט בלתי מורגשת. נעמי בג'ינס וחולצת טי. אני לא מאמין למראה עיניי! בלי עגילים, בלי מחרוזת עד הברכיים, ועם שפתיים בוורוד טבעי בלי שפתון! אולי זאת לא נעמי? לא, זאת ההליכה המגרה שלה. והיא מתקרבת ישר אלי!
"הי!", היא אומרת, כאילו לא עברה שנה. "אני רואה שלמדת להתלבש!". אני מספר לה שממש בלי קשר אליה, החלטתי שאדם בגילי לא מוכרח להסתובב כל הזמן במכנסי "זלמן" וכפכפי "קרוקס", גם אם זה ליל קיץ חם, ואני לא שוכח לענות לה קונטרה: "ומה קרה לך? לאן נעלמו החליפות המחויטות שלך?". "אה, זה...", היא עונה בלי להתבלבל. "ממש בלי קשר אליך, החלטתי שאישה בגילי כבר לא צריכה לדפוק הופעה כדי להוכיח שהיא נראית טוב".
אני מנחש שהיא רוצה משקה, ומזמין לה בירה . היא לא מתווכחת כלל, ושותה את כולה באנחת הנאה. "אני רואה שלמדת לנחש מה אני רוצה...", היא אומרת . "ואני רואה שלמדת לא להתווכח !", אני משיב לה מנה אפיים. אבל לא נראה לי שהיא נעלבת, כי היא לא פותחת בשתיקה זועפת, אלא דווקא מחייכת. אני מתבונן בשפתיה הוורודות, וחושב שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותן בלי השפתון האדום שלה. "בוא נראה אם אתה מנחש מה אני רוצה עכשיו...", אני שומע את קולה המתגרה, ולא חושב פעמיים, אלא מנשק אותה בלב הולם, בדיוק כשהדי.ג'יי שם בקול מחריש אוזניים את השיר השנוא עלי "בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה....".
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון ( c) |