הכאב התפשט בתוכי כענן שואף פורקן בליל דצמבר סוער וקר, נפרדנו בסילבסטר, מיד כשחזרנו מהמסיבה שארגנו דני ואשתו החדשה, בתוכי רעם בוריס "חרא. דא!" ושכנע אותי לצאת, בפעם השלישית מאז שהצטרפתי לנבחרת השחמט של המחוז,  מתא השירותים הקטן של בית הספר שבו התקיימה התחרות השנתית, ולחזור לשולחן שלי שם המתין לי היריב שהיה מדורג במקום הראשון לקראת התחרות. "בגין בוגד" כתב מישהו בטוש אדום על דלת השירותים. בכתב שונה הוסיף מישהו בשחור "מי שמוכר את ארץ ישראל יהרוג בסוף יהודים", העמדתי פנים שאני מרים את מכנסיי, הורדתי את המים ויצאתי באי רצון מהשירותים. בוריס חייך ואמר 'אל תפחד גדי, אתה האלוף החדש'.

החליפה המהודרת שלבשה לא הצליחה להסתיר את ההזנחה שממנה סבלו אצבעות רגליה שציפורניהן הלא-גזוזות איימו לקרוע בקצותיהן החדים את הגרביונים הכמו-אלגנטים שלבשה. 'אז מה, שוב לא הצלחת גדי, אה?' אמרה בקול רך שיכולתי לזהות בו, מתוך היכרותי איתה, צער, אכזבה וגם מעט ייאוש. ואולי גם שמחה לאיד, במידה קטנה אומנם, כמו טיפת שמן כמהין על פילה טלה, מעט שמשנה המון, הנדתי קלות בראשי, כפות הידיים התחילו לכאוב לי, בשעות האחרונות לא הרגשתי אותן, הן נרדמו מאחורי גבי בלחץ האזיקים, אבל כעת התעוררו בזחילת נמלים איטית שהתחילה בזרת ידי השמאלית ונמשכה עכשיו לשתי כפות ידיי, ממירה עצמה מדגדוג לאי נוחות, לכאב, ניסיתי לסגור ולפתוח אותן כדי להזרים את הדם אבל מכת סרגל חזקה הבהירה לי שאנחנו לא לבד.

עפרה עזבה בגלל שהייתי אלים מדי כלפיה, כך היא אמרה, אלים מדי, וניגבה את הדמעות והכניסה מעט מבגדיה לתיק הנסיעות שכמו המתין לרגע זה מאז שחזרתי מנסיעת עבודה לפראג. היא הוסיפה שתבוא ביום אחר לקחת את יתר הדברים והלכה. מאז עברו כמעט שנתיים אבל אני תקוע ברגע ההוא, 'אלים מדי', עדיין שם, מנסה להבין מה אלים בי והאם היה יכול להיות אחרת.  

'אני צריך לשירותים' ניסיתי להגיד לה מבעד לסמרטוט שהיה תחוב בפי. אנחנו כאן כבר לפחות חמש עשרה שעות, שנים של עבודה לימדו אותי למדוד זמן בדייקנות כמעט מוחלטת, האנליטיקאית שלי תמיד התפעלה מאיך שהייתי מסיים את הדיבור שלי בדיוק על השניה. סיפורים שמחים, עצובים, התלבטויות לגבי עפרה, לגבי הבן שלי שחי כבר שנתיים בבלגיה עם אמא שלו, כל כמה שהייתי נרגש, טרוד או נזקק, תמיד התרוממתי מהספה בדיוק בזמן, על העבודה לא יכולתי לומר לה מילה, כמובן, אבל נראה לי שהיא הבינה.

הכאב בבטן היכה שוב בדפנות ואיים לפוצץ אותי מבפנים. ארוחת הערב דווקא נראתה מבטיחה. בפעם הראשונה מאז שעפרה הלכה התחלתי עם מישהי שמצאה חן בעיניי.  בדיוק סיימתי פגישה באיזה בית קפה אופנתי והיא התחילה את המשמרת שלה,  נכנסה לעמדה שלה מאחורי הבר. חייכתי אליה והיא החזירה חיוך, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, כך חשבתי אז, והחלטתי להישאר בקפה עוד קצת. הזמנתי אספרסו כפול נוסף ואמרתי למלצר שיבקש ממנה לעשות לי אותו רותח ככל שתוכל, אחרי ששילמתי ניגשתי אליה ואמרתי שהקפה החם איפשר לי להתבונן בה קצת יותר. היא צחקה ואמרה 'אתה זקן מדי', לא נעלבתי, ככה זה התחיל תמיד.

היא סיימה ללמוד עכשיו במדרשה לאומנות בגליל וחזרה לעיר הגדולה כדי לעבוד במשרד פרסום מוכר ומבטיח, בינתיים היא כאן על הבר, משלימה חוויות והכנסה. 'משלימה חוויות?' חזרתי בקול על הניסוח המיוחד שלה, 'כן' היא ענתה ואני הוספתי "נעים מאוד, גדי, חוויה משלימה".

באותו טורניר שחמט הפסדתי בגמר מותח שנמשך עד לרגע האחרון. הוא ניצח אותי בכלי אחד. בדרך הביתה, יושב מאחור בקונטסה הכחולה של  בוריס, דחוק בין אשתו עבת הבשר לבנו, זה שניצח אותי, מחזיק ביד גביע פלסטיק כסוף, נשבע לעצמי שיותר לא אשתתף בטורנירים כאלו. וגם לא אשחק יותר. עפרה החזירה אותי למשחק, שעות ישבנו, שוכבים למחצה על המיטה שלנו, כל החמש שביניהן נדדנו בשנות היחד, בדרך כלל ניצחתי, אבל תמיד הקפדתי להשאיר לה, ואותה, מלכה. ואז היא התיזה עלי את ה'אתה אלים' הזה והלכה לה.

אחרי ארוחת הערב היא הציעה שנלך אליה הביתה. 'והגיל?' שאלתי בהתחכמות של מנצח, 'חשבתי שאני זקן מדי', אבל המבט בעיניה הבהיר לי שאנחנו כאן, שתי נשמות רעבות זו לזו. קצת הופתעתי כשאמרה לנהג המונית לעצור ליד מגדל פאר ששועי העיר גרים בו, אבל זכרתי משהו על אבא מנתח מוח ידוע ששוהה בניו-יורק, אז נרגעתי די מהר.

התעוררתי מבוהק שמש של אחר צהריים שפלשה דרך החלונות הענקיים שצפו לים, המזרון שמתחתיי היה רטוב מזיעה, סקרתי את החדר בעיניי והקשבתי, הדירה היתה ריקה, הרמתי את זרועותיי והתבוננתי בסימנים שהשאירו האזיקים.