תופעה מעניינת בעידן ניתוחי הפלסטיק וההקשר הביקורתי באמצעות אמנות הפלסטית.  

סוף המאה ה 20 ותחילת המאה ה 21 מורכבות ומסובכות .... כל מודרניסט היה בתחילת דרכו פוסט-מודרניסט. כלומר ניסה למרוד וללכת  אל מעבר להישגים האסתטיים או הפוליטיים של המודרניזם שקדם לו. זהו ויכוח פרוידיאני עמוק יומין, סיפור של תשוקה ובושה: תשוקה נוסטלגית אל העבר המפואר שאותו מייצג האב, ובושה על שום רגשי האשמה הבלתי נמנעים של המורד בסמכות ובסדר הסימבולי שהוא מייצג. "שם האב" הוא מושג לאקאניאני  המצביע על האוטוריטה הסמלית  של פונקצית האב בהקשר משפחתי. פונקצית האב מייצגת את החוק, מובנית לתוך השפה ההגמונית ומגדירה את הסדר הסימבולי שלה. המסמן  שלה הוא הפאלוס. הפאלוס אינו ממשי, הוא מייצג פונקציה  סימבולית  של תשוקה, של החסר.  

מי את Jenny Saville במאי 2003 מודיעה גלריה Gagosian  על פתיחת תערוכתה של  JENNY SAVILLE ...כבר ב 99 הפכה להיות מפורסמת בכישרונה וביכולת הטכנית... מעדיפה לעבוד לפי צילומים ולא לפי מודלים חיים. הסטודיו שלה הוא מאגר של תמונות ישנות ושל כתבי עת רפואיים... האקספרסיה בחלק מעבודותיה מזכיר לא מעט את סוטין... ג'ני נולדה ב 1970 בקיימברדג' , מוכרת כאחת הציירות הצעירות והחשובות בבריטניה. עיקר עיסוקה הוא ציורי נשים מונומנטאליות. מתגוררת ועובדת בסיציליה ומלמדת אמנות פיגורטיבית בבית ספר לאמנות. סיימה לימודי אמנות ב Glasgow School of Art  (1988-1992), וקיבלה מלגה לשישה חודשים  ב University of Cincinnati ... שם היא פוגשת נשים גדולות הלבושות במכנסיים קצרים וחולצות  T-shirts . היא ראתה בהן גוש של בשר לבן במכנסיים קצרים שהשפיעה על יצירתה. ב 1993 פגשה את המגה אספן  הבריטי Saatchi שהחל לקדם את יצירתה... הציור שלה פיגורטיבי ומתכתב עם רובנס ולוסיאן פרוייד שגם יצירתם עסקה בחושניות מוגברת. עבודותיה גדולות ועבודת האמנות היא בעיקר בעור ומעט עיוותים צורניים... 

האדם הפוסט-מודרני הפך ל"חיה טקטית" שנעה בשדות המרעה השאננים של הצריכה האינסופית, בתוך מבנים של סופרמרקטים וקניונים של פיתוי. אנשים פוסט-מודרניים : קלי תנועה, משוררים של צריכה, מחברים דחפים אישיים מהנים עם תכנון מוקדם ושפות אחרות שלקחו מן הבית (טלביזיה, קולנוע, התמצאות, תכנון). אלו אנשים טקטיים, שמתמכרים לתשוקותיהם המזדמנות, הם נעים ממקום למקום על ידי מה שהיוונים קראו להם "מטפורות" - כלי תחבורה ציבוריים שהסיעו אזרחים מיעד ליעד. המטפורות אם כן כבר אינן מחוץ לתחום החיים, הן הפכו לאופני קישור לגיטימיים בתוך חלל עירוני, ומהווים בו בזמן סוכנים של תקשורת ותשוקה. במקום נופי טבע שהסעירו אותנו בעבר, באים הנופים המסעירים של הרחוב. החיים בסוף המאה, בעיקר חיי היום-יום, הופכים על כן לדמיוניים יותר ויותר. המצב הפוסט-מודרני מכתיב צריכה אסתטית ושיווק אסתטי של המציאות. הוא משפיע באופן רדיקלי על יצירת "הסובייקט הדמיוני". ההתגלות הרוחנית הפכה להתגלות של תשוקות חילוניות. דרמה המשתקפת על מסכי הטלביזיה, המחשב ושל חלונות הראווה. תחושה של השקיפות ושל הנראות הנצחית. בכל מקום אתה יכול לגלם בעת ובעונה אחת גם את תפקיד הצופה וגם את תפקיד השחקן בדרמה של חייך. 

ציוריה של Jenny Saville מטרידות  ומעלות פרדוכסים קשים כמו: אמנות כירורגית תחת עדשת האמן? דה קונסטרוקציה? להעניק חיי אלמוות ונצחיים? שיבוט? לאכל את הגופות ואת בשר של החיים האמיתיים? לפעמים אנחנו מופעלים דרך הדחייה התיעוב והבחילה, אולי הסקרנות? סובלימציה המגיעה לידי ביטוי באמצעות גוף הבשר והצבע? ציור הקוקסינל מעידה על  ראי הזמן בו אנו חיים ? תערובת בין המלאכותי לטבעי? 

 דעתכם בנושא?