מעט חומר למחשבה. כאשר הגבתי בהתרגשות אמיתית למראה ציורו של יוסי קאלו, האדריכל והמעצב הידוע, לא יכולתי להתעלם משאלת המיליון ועל הדילמה שעמדה לעיני במשך שנים רבות, כאשר עסקתי באמנות נטו, "אמנות גבוהה", כשעסקתי יום ולילה באמנות בלבד, למרות כל הקשיים, נלחמת בצפרניים להישרד, כדי להמשיך וליצור למען נפשי קודם כל, אבל למען הלחם זה לא היה מספיק. שנים רבות נלחמתי, השתדלתי, השתתפתי במרוץ, עד שהחלטתי עד כאן. לא רוצה להיות יותר לא רוצה להיות בתדמית האמן הרעב. כיום מצאתי את השילוב המנצח של אמנות ואמנות שימושית. אני מציירת, ממשיכה לעסוק באמנות, ובפיסול, אך במקום לצייר על נייר או על בד, אני מציירת על קרמיקה, זכוכית, ארונות קודש, במות, חלונות, דלתות, רצפה, קירות, ספסלים, ארונות, סוגי ריהוט שונים, עמודים, ועל כל חומר לא קונבנציונאלי העולה על הדעת. ואנשים אוהבים זאת, ואפילו משלמים. הם לא אוהבים שקוראים לזה ציור. הם אוהבים אמנות שאפשר להשתמש בה. ואז הכל בסדר. אתם יודעים מה? מבחינתי מצאתי את שביל הזהב. מה אתם אומרים? שרה קונפורטי
|