אימון רגשי
את גישת 'האימון הרגשי' לא המצאתי, אלא פיתחתי מתוך התנסות אישית בהתמודדות עם טראומה ומתוך האמונה ביכולת האינסופית של כל אחד מאתנו ליצור ולצמוח.
כמטפל בנפש, למדתי שלמעשה אין 'טיפול נפשי', אבל שיש צורך עצום בפיתוח ובשיקום המיומנויות הרגשיות שלנו. 'האימון הרגשי' הוא כלי יעיל ביותר לשיפור המיומנויות הרגשיות, והוא אינו 'טיפול' אלא דרך חיים.
האימון הרגשי אינו 'העבודה' שלי, אלא החזון שלי. אני מאמין שהוא הכלי היעיל ביותר לניהול חיים טובים, יחסים טובים עם אחרים וקשר יעיל עם המציאות. בכפר הקטן שאליו עברנו, בבולגריה, אני כותב ספרים בנושא זה, וגם מקיים סדנאות ומפגשים מרוכזים למטפלים, לזוגות, להורים, ועוד.
בבלוג הזה אשתף אתכם בשימוש היומיומי באימון הרגשי.
פוסטים אחרונים
- 50% הנחה לשבוע הספר 7/6/16
- הנסיך הקטן 15/9/14
- תאגידי הטראומה 9/5/14
- אשליית הדמוקרטיה 22/3/14
- גשר: אמפתיה, אנוכיות וטבע האדם 18/3/14
- חידה ספרותית מס' 2 13/11/13
ארץ חדשה, שיר של רחל, ילדים
 בעריכת דרור גרין יוני - 108 את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2009` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.  בצעירותי לא התלהבתי משירי רחל, שהיו בעיני פשוטים ונאיויים מדי. בשירה חיפשתי משהו מורכב יותר, רב ממדים ומשמעויות, וגם קשה להבנה. אבל שירה, כידוע, משקפת את הקורא לא פחות מאשר את הכותב, וכל זה התאים לזמן אחר ולמקום אחר, כאשר חיי שלי היו מורכבים ועמוסים. במשך שנים רבות עסקתי תמיד, במקביל, בנושאים רבים. בכתיבה ובמוסיקה, בטיפול ובהוראה, בהוצאה לאור ובהמצאות שונות. מדי יום נפגשתי ושוחחתי עם אנשים רבים, כתבתי במקביל ספרים שונים ועשיתי כמיטב יכולתי להתרחק מן המציאות שבה חייתי: מזכרונות המלחמה הטראומטיים, מזכרונות הילדות, מן החדשות הרודפות, מן השמש הלוהטת ומן החורף היבש. התזזית הבלתי-פוסקת שבה הייתי שרוי היתה דרכי להתמודד עם המציאות הטראומטית של חיי. בשנה האחרונה השתנה הכל. במשך חודשים ארוכים שיפצתי את ביתנו החדש בכפר הבולגרי הקטן דבורישטה, לא רחוק מגבול מקדוניה, ולפני שבוע הצטרפו אלי אפרת וארבעת ילדינו. כאן גיליתי את פשטות חיי הכפר של המאה התשע-עשרה, את האיטיות המאפשרת לחוות את ההווה, ואת ההשפעה של מזג האוויר, מחזוריות הצמיחה של העצים והצמחים, על חיי היומיום. כאן למדתי להכיר שהפשטות אינה בנאלית ואינה משעממת, אלא דווקא עולם מלא של אפשרויות התבוננות חדשות, שאפתניות פחות אך מספקות הרבה יותר. אולי זו הסיבה שדווקא עכשיו נזכרתי בשיר הפשוט של רחל, שרק עכשיו אני מגלה בו משמעות חדשה. גם רחל, כמוני, התמודדה עם המעבר לארץ חדשה, ועם הטראומות שליוו אותה, והמראה הקטן של עץ האגס הפורח הצליח לפורר את ההר העצום שרבץ על לבה. דווקא הפרח הקטן, המייצג את יפי הבריאה כולה, הוא שהצליח להשכיח ממנה את הצער הקטן על הפרח שכמש בתוכה מזה זמן רב. ובאמת, כמוה גיליתי גם אני שאת הצער הקטן שאינו מוכן לעזוב אותנו, את הצער הטראומטי, ניתן לרפא כאשר אנו מוכנים להרפות ממנו, ולבחור במקום אחר, בפריחה חדשה. אני מצאתי זאת בבחירה בארץ חדשה, שבה הטראומות הישנות מחווירות לעומת הפריחה החדשה. אותה בחירה שינתה גם את הכיוון המקצועי שלי, כאשר ויתרתי על הפסיכותרפיה ופיתחתי את גישת האימון הרגשי. ועכשיו, היכולת הזו להתבונן בפרח היחיד, או בדובדבן שעוד מעט ייקטף, ממלאת את יומי וממלאת אותי שמחה.  וכשאנדה מגלה את הדובדבן השמחה גדולה עוד יותר.  בכל בוקר אני יוצא עם אנדה להליכה אל צידו השני של הכפר, מרחק של קילומטר או יותר, ובדרך אנו קוטפים ואוכלים דובדבנים, תותי עץ שחורים ותותי עץ לבנים .  ואנו מתבוננים באגסים שעדיין לא הבשילו,  ובשפעת השזיפים המרכינים את הענפים.  בחצר הולכות ומאדימות העגבניות שזרעתי לפני כחודשיים,  לצד פרחי הקישואים הצהובים.  הילדים מגלים את סודות הגן,  ומטפלים בשני גורי הכלבים החדשים שלהם.  ומאיה הקטנה מחברת מנגינה.  ולפעמים אני מוצא על הגדר תולעת צבעונית מיוחדת.  והשירה הקטנה הזו, שירת העשבים, והעצים, והכלבים והעזים היוצאות למרעה עם בוקר, מתערבת בשירת הילדים ומזכירה שיר אחר, "שירו לה` שיר חדש" מספר תהלים, או מן הקנטטה של באך ששרנו פעם בפסטיבל המקהלות בשוייץ.
|
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה, דינה,
ושבת שלום,
דרור
פוסט יפה ומכניס שלווה. תודה לך. *
התמונות - נהדרות !
שלום חומסקי,
אכן, מצאתי פינת גן-עדן נפלאה, ואין לי כל כוונה לשוב אי-פעם לישראל. אין צורך להתווכח על כך, משום שזה צורך פרטי הנובע מן הקושי הפרטי שלי בישראל. גם אם יהיה לי קשה כאן, העולם מלא במקומות שלוים ויפים, וסובלניים יותר.
להתראות,
דרור
תודה, אסנת,
אני בטוח שהנוף הישראלי אינו זקוק לי. ראשית, משום שנותר בישראל מעט נוף נקי מכבישים ומשיכונים וממרכזי קניות, ושנית, משום שבישראל מאוד לא אוהבים את מי שחורג מן הנוף ומחשבותיו אינן זהות לאולו של הכלל.
את הכמיהה אני מבין, ואשמח להמשיך ולספר, באמצעות השירים, על קיומם של מחוזות נפש אחרים (וגם נופים של ממש).
להתראות,
דרור
נראה כאילו מצאת את פינת גן העדן הפרטית שלך.
הרבה הצלחה במקום החדש ואתה עוד תשוב חזרה באחד הימים.
אכן.
שבת שלום,
דרור
ב"ה
נשמע מלא רוגע וכייף
תודה, עופרה,
המסע נמשך, ובכל יום מגלה פלאים חדשים.
להתראות,
דרור
מסע שלם ומלבב.
נהניתי לקרוא.
באהבה
עופרה
בוקר טוב, איריס,
אני זוכר שכתבת לי על המחשבות האלו. קל מאוד להגשים חלומות אם רק מרפים. את מוזמנת לנסות.
להתראות,
דרור
פוסט נפלא, דרור, אושר של ממש לילדיך
גם לי היו מחשבות כאלו על רומניה, הפשטות, הלחם והגבינה. מעריכה את האמץ שלך להגשים חלום
ויפה השיר של רחל
היי רינתרנה,
תודה.
(אם תזכירי לי פעם, אספר לך איך פגשתי את אמא תרזה: drorgreen@gmail.com).
דרורצ'י
לראות ולהרגיש כמה נוכחות בריאה ומייטיבה אתם ההורים
מאפשרים לילדכם מרגשת אותי,
מאחר ואתם מלמדים ומעשירים אותם מבפנים באופן, שיאפשר להם בעתידם
נכס. נכס גדול
ועל כן כוכב גדול ממני אליכם
למען תמשיכו בתשומת הלב אליהם.
*
רינתרנה
:) :)
שלום איריס,
זה באמת כפר קטן שמעטים מכירים, ולידו עיר יפה בשם קיוסטנדיל, שכבר לפני אלפיים וחמש-מאות שנים בנו בה הרומאים מרחצאות חמים (יש בה כארבעים מעיינות מרפא).
להתראות,
דרור
היי לוזי,
אתה מוזמן לבקר.
להתראות,
דרור
תודה, עמי.
תודה, אסנת,
אם תרצי לקבל את השירים (מדי פעם אני מפרסם אותם גם כאן) מדי שבוע, כתבי לי (drorgreen@gmail.com) ואצרף אותך לרשימת התפוצה שלי.
וגם אשמח לשמוע על הגישה שלך לטיפול בטראומה.
להתראות,
דרור
להתענג על המילים שלך, על הילדים, על כל מה שאתה מביא באהבה גדולה לכאן...אהבתי כל רגע...שירה.
יופי, שמחה, אהבה ושירה ב-דבורישטה. לולא אתה, לא הייתי מכירה את השם ולא את הקסם אשר בו.
דרור
מלא קסם
גדלתי על שירי רחל...
שירים נפלאים..
והתמונות ממש משגעות..
לדרור
קודם כל שיהיה בהצלחה
אם כי אני יודעת שתחסר בנוף של ישראל.
השיר והמעשה שלך נוגעים בכמיהה של המון אנשים
להיות במקום שליו, רגוע שמאפשר התבוננות.
נפלא בעיני שהצלחת לממש את זה יחד עם משפחה של ארבעה ילדים.
זה מהפך משמעותי ואשמח אם תמשיך לעדכן אותנו
בחוויה שלך במקום הקסום הזה.
אסנת
היי שירלי,
בדיוק לפני שנה קנינו את הבית והאדמה בבולגריה, ובמשך השנה טסתי הלוך ושוב עד שסיימתי לשפץ ולבנות את הבית ואת הבית לאורחים, ובדיוק לפני שבוע עברנו לכאן כולנו, ואנחנו מאוד מאושרים כאן.
תודה,
דרור
היי דרור
לא היה לי מושג שעברת לארץ חדשה... הפוסט הזה הוא מאלו שמשכנעים אותי כל פעם מחדש להשאר פה בקפה. מרגשת אותי הדרך בה אתה מביע דברים, התמונות מקסימות ומרחיבות לב - על חיוכי הילדים ועל הפריחות. וגם השיר של רחל. כל התמהיל הזה ביחד...
מאחלת לכם בהצלחה
שירלי
היי רותי,
זה נשמע מוכר. כאן, למשל, אנשים מניעים בראשם מלמעלה למטה כשהם אומרים לא. כשהגענו לכאן לא הבנו מדוע כשאנו שואלים מישהו אם הוא מדבר אנגלית הוא מנענע בראשו לחיוב, למרות שאינו מדבר אנגלית. אבל ברגע שלמדנו את הסימנים השונים גילינו אנשים טובים ונעימים, המתקשרים בקלות גם בשפת הסימנים.
להתראות,
דרור
עולם אחר,מושגים אחרים,שפת גוף שונה,
שפה אחרת מכל מה שהאוזן רגילה לה...
תרבות אחרת,הכל שונה...
יחד עם זאת הכל כל כך אנושי...
למרות קשיי שפה אמיתיים,
אני מרגישה חלק מרקמה אנושית אחת גדולה.
אני חושבת שהם מרגישים עד כמה אני אוהבת אותם
ומחזירים באותה המטבע....
באשר לרוגע....מתביישת לספר...
מעולם לא היה רגוע יותר....
הילדים באמת יפהפיים....
שלום דויד,
אכן, השקט והיופי דומים למה שאתה ודאי רואה סביבך, במצפה אבירים. השלווה והרוגע קשורים במשהו אחר אולי, בידיעה שזהו שקט נמשך, שאין מה שיפר אותו מעבר לגבול, שהשקט הזה הוא החיים עצמם.
שבוע טוב,
דרור
בוקר טוב, אברהם,
כפי שכתבתי, אשמח לצרף אותך לרשימת התפוצה של 'פיוט', אך לא אוכל לעשות זאת אם לא תשלח לי את כתובת הדואר האלקטרוני שלך (אל הדואר האלקטרוני שלי: drorgreen@gmail.com).
להתראות,
דרור
בוקר טוב, מלי,
עצוב לגלות שכדי ליצור שינוי, כדי לגלות את יפי העולם וכדי להעז לעבור למקום חדש צריך מניע של טראומה קשה. הכאב הטראומטי אינו נעלם, אבל כמו בשיר של חנוך לוין וחוה אלברשטיין, הוא נעשה הרבה יותר נוח בנוף אחר, ופתאום אפשר לחיות ממנו וללמוד ליהנות מן השלווה שמסביב.
שבוע טוב ורגוע,
דרור
תודה, חלי. הם באמת יפים במיוחד, ובכל מקום אליו אנו מגיעים באים כולם לראות אותם (והזקנות ממהרות למשש את מאיה הקטנה).
שבוע טוב,
דרור
תודה, קלייר-דה. גם כאן כיף להתעורר ולשמוע את הציפורים על עצי הדובדבן, לראות מבעד לדלת הפתוחה את מאיה הקטנה יושבת בתוך ערוגת העגבניות ו'עוזרת' להפוך את האדמה, ולשמוע את נשימתם השלווה של שאר הילדים, שעדיין ישנים.
יום טוב,
דרור
היי אפי,
אכן חלקת אלוהים. כשאני חושב על זה, זו חלקה כמו שיש לכם שם, בגליל, והמסע הוא בעיקר מסע פנימי, ושינוי פנימי, שהשינוי החיצוני מאפשר.
להתראות,
דרור
*
איזה יופי, כמה שקט, שלווה, רוגע.
תודה, רותי. למעשה, כשהחלטנו לעבור לבולגריה זה נשמע כמו לעבור לסין, לארץ לא מוכרת ולשפה שאיננו מדברים בה, ועכשיו, לאחר שבוע, אפרת כבר מפטפטת עם השכנות, הילדים קופצים ומשתוללים עם התאומים וכולם מאירים לנו פנים. ואיך זה בסין האמיתית, בבייג'ין?
שבוע טוב,
דרור
דרור יקירי!
מאוד נהניתי לקרוא את הפוסט שלך ואפילו שקשה לי נורא להתרכז עקב מוגבלותי בקשב וריכוז.
אתה יודע הרי שאנו, הלומי הקרב, נורא מתקשים בריכוז, אבל הדפסתי את הכל וקראתי במשך כל הלילה ומאוד נהניתי והייתי שמח אפילו שתכניס אותי לרשימת הת]וצה שלך כמו שכתבת בתחילת הפוסט שלך לאתר של ספרים.
שלך לנשק ולדם,
אברהם.
גם אני, כמוה, בעזרתך האדיבה על ההצפה בזמן זה, (הזמן שלי) מגלה שאת הכאב הנורא הטראומתי שאינו מוכן לעזוב אותי, ניתן יהיה, לרפא רק כאשר ארשה לו להרפות ממני, ולבחור ולהיבחר במקום אחר טוב ומתאים יותר למידותי ולצרכי הקיום שלי.
מתוך רובד קיומי עכשוי, שלי בלבד - מודה לך על מילותיך - ושמחה לך על שלוות הקיום בה אתה מתקיים
ילדים ממש יפים ונוף מדהים
איזה יופי אתה מביא משם. איזו יכולת לממש חלום, ליצור מציאות כפי שאתה, אתם, ראיתם בדמיונכם. איזו בניה.
כיף לקום בבוקר ולקרוא פוסט שכזה.
איזו חלקת אלוהים נפלאה
כיף לראות את המילים, ואתכם.
דרור יקר,
זהו אחד הפוסטים המענגים בקפה.
הרוגע שאופף אותכם הצליח להגיע...
עד לבייג'ין הרחוקה.
הצלחת במילותיך ובתמונות הנהדרות
בהן עיטרת אותן,
לתאר את אשר אתה חש.
תודה ורק טוב