200

TheMarker Cafeהדב מהיערסיפורים מהבוידעם...200

סיפורים מהבוידעם...

כל מיני מחשבות של הבל ושטות ושאר דברים שלא היו ולא נבראו ורק משל היו.

פוסטים אחרונים

איך ולמה בונים חומה 1/8/10
שורפי הספרים 26/7/10
חג המקדש 19/7/10
לילה באופרה 15/7/10
(צ)חוק/ים מהעבודה (המשך) 12/7/10
(צ)חוק מהעבודה 9/7/10
לשפד את כולם!!! 5/7/10
הנעל המעופפת 1/7/10
ידידו הטוב ביותר של הכלב (מנקודת מבט שונה) 14/6/10
ידידו הטוב ביותר של הכלב 12/6/10
הגדול 10/6/10
לידתה של אירופה 4/6/10
כמה ימים יש בשבוע? 1/6/10
חשכת ימי הביניים 22/5/10
אני רוצה להרביץ 17/5/10

לצפייה במסך מלא

200

‎21

צרכנות ורכב

62 תגובות יום ראשון, 5/7/09, 12:01

אני לא יודע אם קפה-דה-מרקר מנהל פנקסנות כפולה בספרי המס שלו. אולי כן. אולי לא. הכול יכול להיות. אבל זה שיש פנקסנות כפולה בספירת הפוסטים שלנו, זאת עובדה מוכחת (אם אתם לא מאמינים, קראו את הפוסט של חנוך, הידוע במחוזותינו גם כ- איירבוס-max). אם זאת לא פנקסנות כפולה, אז איך אתם מסבירים את העובדה שבמקום אחד בדף שלי כתוב שיש לי 200 פוסטים (יחד עם זה שאתם קוראים הרגע...) בעוד שבמקום אחר אצלי כתוב שיש לי 218? אולי אקרא לאיזו קוראת בקפה שתפתור לי את התעלומה. אבל התכנסנו כאן לכבוד אירוע ה- 200 פוסטים שרשומים לזכותי באיזה תא זכרון של המחשב המרכזי של הקפה, בהנחה שהמספר הגדול יותר הוא לא נכון. וגם אם כן, שיהיה...

200 זה כבר מספר שלא הולך ברגל. אולי אפילו כבר לא הולך בכלל. אולי נדחף בכסא גלגלים על ידי פיליפינית צנומה, נמוכת קומה ומלוכסנת עיניים, או נוסע בכביש, נגד הכיוון, כמו שהם, הזקנים, אוהבים לעשות את זה, על גבי קלנועית.

אני נמצא בקפה (או, הקקמייקה, כמו שאני קורא לו לפעמים) כבר כעשרים חודש. זה אומר ממוצע של עשרה פוסטים לחודש. אחד לשלושה ימים, אם מתחשבים גם בתקופות (והיו כמה כאלה...) שבהן סגרתי את הבסטה (אפילו החלפתי את הניק שלי ל- סגרתי ת'בסטה ועוד).

אז מה למדתי כאן במשך התקופה שבה אני נמצא כאן? אולי המסקנה הראשונה, והממש-לא-מפתיעה, היא שמי שנמצא כאן הם בני אדם/בנות חוה. לא דמויות וירטואליות. לא תמונות או ציורים. אולי הם מסתתרים מאחורי תמונה או שם משעשע. אבל בסופו של יום, כולם א/נשים. לכולם יש רגשות, רגישויות (שאותן איני מכיר) ולחלק מהם/ן יש גם לא מעט בעיות. בהבנת הנקרא. אולי גם אחרות.

כמה פעמים, לאורך דרך 200 הפוסטים, הצלחתי למעוד. גם אם הכוונה שלי הייתה טובה, או שונה לגמרי ממה שהיא נתפשה על ידי כל מיני א/נשים כאן. בעקבות כל מיני התייחסויות ותגובות (לפני הפרסום ואחריו, בגלוי ובפרטי) שהיו בפוסט שכלל הופעה של כמעט כל רשימת החברים (המאוד קצרה) שלי, החלטתי: לא עוד פוסטים הכוללים שמות של חברים. בשום צורה ודרך. אפילו אם אנשים יתחננו ויבקשו.

אחר כך, כנראה, ובלי כוונה, צעקתי "אש" באולם קולנוע סגור, וההמונים שזרמו פנימה, כדי להגביר את האש ולהרביץ לכבאים שניסו לכבות אותה, שכנעו אותי לסגור את הפוסט. באותה תקופה עלתה במוחי המחשבה שראוי להמליץ על החדרת פרוזאק למערכת מי השתייה הארצית, כמו שפעם (ואולי גם היום...) היו מוסיפים למים פלואור, כדי שלא ירקבו לנו השיניים. מה? השיניים יותר חשובות מהמוח? במיוחד שלפי רמת התגובות נדמה לי לפחות לחלק מהמגיבים עוד היו כמה שיני חלב (מנטליות), למרות שבפרופיל הוצהר על גיל (קלנדרי) אחר.

היו לי פוסטים מוצלחים יותר, היו גם מוצלחים פחות, אבל אלה שזכו למרב תשומת הלב הציבורית, שהקריטריון לגביו הוא מספר הצפיות ו/או מספר התגובות, ואולי גם מספר הכוכבים שהפוסט קבל, היו קשורים ישירות להתרחשויות בקפה, כאילו שהמקום הזה הוא הר-געש שרק מחכה להתפרץ, והלבה הזורמת ממרומי הלוע שלו מאיימת לשרוף הכול. ראיתי כעס גדול על ההנעלה. איבה ושנאה בין א/נשים.

הפוסט שזכה לקרוב ל- 2,300 צפיות ומספר לא קטן של כוכבים, כולל הורדה הפגנתית של התמונות של יוזרים לא מעטים, היה, איך לא, על התנהגות ההנעלה ומחיקת הבלוג של חברה שלי מהקפה, בעקבות הצגה של תמונה אישית "לא מתאימה לדרישות". חברה, שאגב, נעלמה מכאן, לבלי שוב. וחבל. מאד.

הפוסטים שלי התמקדו, בערך, בכמה משפחות של נושאים: סיפורים קצרים מוזרים (עם סוף אמביוולנטי), חלקם נשק לתחומי המד"ב השונים, חלק אחר סיפר סתם סיפורים מחיי היומיום שלי/שלנו, או נושאים שעלו במחשבתי עקב אירועים שונים. חלקתי עם הקוראים שלי את התרשמותי מספרים שונים שקראתי (במיוחד נון-פיקשן). לפעמים לקחתי אתכם איתי, לארוחת צהריים של הקוורטאט שלנו. ויש כאן קורא מיוחד ויקר, שגם אכל איתי את הארוחה והשיק עימי כוס יין אדום.

בסיפורים שלי שילבתי, כמעט תמיד, קטעים אוטוביוגרפיים, אבל בלי שום התחייבות לדיוק. בכל מקום שהתאים לי שיניתי פרטים. כדי לעשות את הסיפור יותר מעניין, או כדי להעלים כל מיני דברים שלא רציתי לכתוב עליהם.

השתדלתי להתרחק מפוליטיקה כמו מאש. שום דבר טוב לא יוצא מהעיסוק הזה. מההתנגחויות האלה. רק עגמת נפש. לא כותב על דת, על אלוהים והמצאות דומות. לא כותב שירים, פיוטים ומזמורים. לא כותב על סקס וזיונים. הכתיבה על הנושאים האלה לא יוצאת לי טוב. לפעמים "מתפלקת" לי תגובה כזאת. אבל רק לעיתים רחוקות, ובדרך כלל אני מצר עליה.

אבל כתיבה היא חלק מהדברים שאני עושה כאן. יש גם את הקריאה, של קוראים רבים ומגוונים. והיא מרתקת אותי. אני מוצא משהו מעניין אצל כל אחד ואחת מהחברים ברשימה שלי. אחרת הם לא היו שם. יש כאן כותבים מצויינים שאני נהנה מאד לקרוא, מתוכם כאלה שאינם ברשימת החברים שלי. לא מקבל בקשות חברות בצורה עיוורת. כמעט ולא מבקש חברות. רק חברים מעטים צלחו את מסך המחשב, ועברו מוירטואלית לריאליה. גם מקריאת התגובות והשנינויות המתלוות לפוסטים אני נהנה. אפילו מאד.

אהה, כן. קבלתי פעם כוכב אדום אחד, בטעות, שלווה בהתנצלות. רצו לתת ירוק ויצא אדום. וההנעלה לא מאפשרת "רוורס". נתתי כוכב אדום אחד, אבל זה "בצחוק". במשחק של "כוכבית". לא מאמין בכוכבים אדומים. חסמתי רק יוזר אחד, ששלח לי תוכן מסחרי שאין לי בו עניין, ונחסמתי, אני חושב, רק פעם אחת.

האם אגיע ל- 300 או 400 פוסטים? לא יודע. לפעמים נדמה לי שזהו, שמיציתי, שנגמרו לי הנושאים שאני יכול לכתוב עליהם. ואחר כך קורה משהו, ופתאום צץ נושא חדש.

אז תודה על שהייתם איתי, לפחות בחלקה של דרך 200 הפוסטים שלי. בינתיים טוב לי כאן, עימכם. עד הודעה חדשה.

דרג את התוכן: