| "זה הכי כדאי לך", הוא אמר לי, כשירדתי ברגל מהמלון שלי, בהנוי שבצפון ויאטנם, אל חוף האגם שבמרכז העיר.אני הלכתי והוא רכב לצידי, לאט, על הטוסטוס המקרטע. מנסה לשכנע אותי לצאת איתו לטיול באיזורים הלא מתויירים בסביבה."הנה, תראי. הרבה בחורות כבר לקחתי", אמר ושלף מהארגז האחורי אלבום ממורטט, עם תמונות של נוסעות והמלצות, באנגלית , ספרדית, גרמנית וצרפתית. "כל אחת היא כמו אחותי, או אמא שלי. בדרך, אני שומר עליך טוב טוב טוב!" יש להם מין חוש כזה, לוויאטנמים, שמאפשר להם לזהות אותך בדיוק בזמן ההתלבטות, ואני התלבטתי. רציתי להגיע לגבול עם לאוס,כי שם - סיפרו לי בבר של המלון בהאנוי- יש אבני איזמרגד ואודם (רובי) במחירים מצחיקים. אני הלכתי והוא רכב לאט, ולא ויתר. "אני, רק דולר ליום וטקסי, לא טוב. הרבה כסף ואין כבישים טובים. את קופצת בום בום בום ואין מזגן!", הוסיף לשכנע וכבר ידעתי שהוא צודק. אז בסוף נכנעתי, כמובן.קבענו לבוקר שלמחרת והוא השאיר לי את האלבום שלו, כערבון. שיגיע וגם שיש לי על מי לסמוך. בהתחלה, פחדתי. בטח שפחדתי. יום וחצי של נסיעה לתוככי ויאטנם הכפרית והלא מתויירת חלפו להם בחששות ( מצידי) ובחיוכים (מצידו). אחר כך, הוא קנה לי שתיה ואני הזמנתי אותו לארוחה והרגשנו כבר "אחוקים" והיו אפילו צחוקים בדרך.ומילים של השתתפות, בהתפעלות מהנוף הנפלא. מהשקט המוחלט. מהעולם שכאילו עצר מלכת, כששמע את התקתוק של המנוע של הטוסטוס. בהתחלה, עוד טרח להסביר לי איפה המכולת הכפרית ואיפה יש סיכוי למצוא שירותים נורמליים (בבתים של אנשים, שעבדו כפועלים זרים בחו"ל, בדרך כלל) וליווה אותי בכל צעד ושעל...אחר כך כבר הרגשתי "בבית" ושיחררתי אותו ...וככה זה היה גם בצהריים ההם, כשביקשתי הפסקת שירותים ועצרנו באיזה כפרון קטן והוא הלך לשתות משהו במין בית תה/מכולת, שאיתר מיד.צעדתי לי בשני הרחובות של הכפר, בוחנת את הכפריות ואת הבתים שמתוכן הן יוצאות.וכשהגעתי לקצה הרחוב השני, פתאום הייתי לגמרי לבד.אבל ברגע שהסתובבתי , כי השקט היה לי חזק מדי, התקרבה אלי עדת כלבים ויאטנמים רזים אך אימתניים...כן, כן. אני מול שבעה כלבים זועפים, בכפר ויאטנמי שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. בלי שום סיכוי שהם מחוסנים, או שאני מגיעה בזמן למרפאה שמסוגלת לטפל בכלבת (כזו יש רק בהאנוי...עם רופא ישראלי שמנהל שם את העיניינים). בקיצור - חושך בעיניים ושיניים שמתקרבות יותר מדי לג'ינס שלי. "תרגעי. את לא צועקת פה. כלבים תוקפים רק את מי שצועק ומקרין פחד", ניסיתי לשכנע את עצמי ולרסן את הצעקה שעלתה לי בגרון.אבל זה לא עזר. במיוחד כשהכלב הראשון כבר נגע לי בשוק...
אז - צרחתי במלוא ריאותי ותוך רגע, הוא היה שם. בזריזות הוויאטנמית הטיפוסית. רעדתי. כמובן שרעדתי. לא הצלחתי להפסיק לרעוד גם כשחזרנו להאנוי. והוא - התבייש כל כך ולא רצה לקחת כסף, כי הרגיש שנכשל. אבל התעקשתי. דרשתי שיקח אותי לבית של האמא ושל האחות, להן הבאתי מתנות קטנות ובתמורה, קיבלתי שטף של דברת בויאטנמית, שאני מתארת לעצמי שהיה התנצלות. אחרכך חזרתי למלון שלי, בלי האיזמרגדים ואבני האודם, אבל עם הטראומה. ועד היום, כשאני רואה כלב חושף שיניים, הלב דופק בטירוף, כשאני נזכרת בלהקה ההיא של הכלבים, מהכפר בצפון ויאטנם...
אבל היה שווה.... |