ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
שנתיים שאני בקפה.
הצטרפתי אל הקפה כי רציתי לכתוב, כי רציתי שייקראו אותי. עד אז ההתנסות שלי בכתיבה היתה עם איזה ספר שיום אחד עוד אשלים, ו... זהו, פחות או יותר. מעולם לא למדתי לכתוב, מעולם לא אזרתי די אומץ להניח את המילים שלי בפני מישהו שאינו מקורב לי אישית. והנה כאן עשיתי זאת. אני זוכר את ההתרגשות של הפוסט הראשון, הכתיבה, הלחיצה על "שלח", הציפייה לתגובות... והן הגיעו, ותמיד נשאו אליי אהבה ועידוד – ועל כך תודה גדולה.
זה לא פוסט סיכום, אני לא הולך לשום מקום, גם אם קצב הכתיבה ירד לאחרונה. רציתי רק לשלוף - במחילה על תחושת המיחזור - כמה סיפורים שאני אוהב, ואולי כבר קראתם אותם ואולי לא, ולהזמין אתכם אל התהליך שעברתי במהלך השנתיים.
בלי להוסיף עוד מילים, הנה הרשימה:
אחד
ארבעה
תמונה (אזהרה: בסיפור זה יש אלימות)
צל
בסבוסה
חגורות
אוויר, מים, ואש
הקופסא
מספריים
ידענו
כלות
זהו. בעצם יש עוד כמה. אבל אני מתאפק. תודה.
|
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה...
איך להתחיל? פשוט להתחיל :)
נעניתי להזמנה וקראתי בינתים את "בסבוסה". נגע לליבי. מאד. ולא רק בגלל העלילה אלא גם בגלל סגנון הכתיבה האמיתי והלא מתייפייף כמו בקטעים רבים שיצא לי לקרוא לאחרונה. יש איזשהו טרנד מעצבן לכתוב סיפורים אפופי מסתורין, כביכול - דמויות ללא שמות, משפטים קצרים ומייגעים שמטרתם כנראה להשאיר מקום לפרשנות אבל בת'כלס יוצרים ניכור, מונעים כל יכולת הזדהות והתוצאה פשוט מייגעת ומעייפת. "בסבוסה" היתה חוויה שונה ומרעננת ואני מתכוונת לקרוא עוד.
גם אני הצטרפתי לקפה כדי שיקראו אותי. אני אוהבת לכתוב. בעצם - אוהבת זה understatement מטורף. אני מרגישה שבשביל זה נולדתי. לזה נועדתי. ויש לי כל כך הרבה מה להגיד. על כל כך הרבה דברים. המגירה שלי יודעת את זה והייתי בטוחה שכל מה שאני צריכה עכשיו זו במה. והנה מצאתי במה. אז למה לא יוצאות לי המילים?
אולי יש לך איזשהו טיפ בשבילי איך להתחיל?
יעל, טל, אלה, יוקה - תודה לכן!
תודה לך :) *
מקסימון
'חתכת סיכום הבאת...
מכירה את חלקם..אחד יותר טוב מהשני...
יישר כח לעוד ועוד....
ברור.
מאה שקל.
אתה מקדם גם בלוגים של אחרים ?
(אני פה גם שנתיים ...אולי קצת פחות...)
אינני מבינה מדוע עדיין לא שינית את האזהרה בפוסט הזה לכזאת שמציינת שהאלימות היא בעלת אופי מיני ומוצגת בתיאורים מפורשים ומדוע לא הוספת אחת בראשית הסיפור עצמו. האם אינך רוצה לאפשר לבחורות שעברו משהו כזה לבחור אם הן רוצות להיחשף לכך?
ולא, לא הבנת. אולי אנסה להמשיך ולהסביר בהמשך. כרגע קצת התעייפתי מהאטימות.
[מעניין האם עדיין לא היית מבין אם אחותך או אמך או ביתך או בת זוגך הייתה עוברת אירוע כזה.]
[לא כל-כך מבינה את השאלה שלך לגבי לגיטימיות וצחוק. מה הקשר לעניין שהעליתי.]
קצת מוזר לי "להגן" על סיפור שלי, אבל אנסה בכ"ז.
את טוענת שזה תיאור של אכזריות לשם אכזריות, שבעצם אין כאן פואנטה, או סוג של "תיקון".
ואכן הגיבורה נותרת בסוף שותתת רוע, ואין מי שפורץ פנימה, מחסל את האנס, ומחבק אותה בחום.
כמובן שאני מקצין, אני מבין על איזה סוג של סיום את מדברת.
אבל אם קראת סיפורים אחרים שכתבתי, אני בדרך כלל עוצר את הסיפורים שלי רגע לפני ש... מבקש לייצר סיטואציה שבה הדמויות עוברות תהליך, מגיעות עד לשיא מסוים, ופשוט נשארות שם, להמשיך להדהד אצלך בראש ובלב.
נכון, יש בסיפור אכזריות, גם פיסית ונפשית כמו שעוברת הגיבורה, וגם במישור הנוסף, של הקורא שיודע איפה נמצא בן הזוג שלה כשזה קרה, שבעצם מעצימה את האכזריות.
מכאן כל קורא יכול לקחת את זה לכיוון שלו:
האחד יחשוב על הניכור שבעיר המודרנית, האחר יחשוב על הזוגיות שלו, ועוד אחד יחשוב סמלים ותקוות, ועל איך הם יכולים להשתקם מכאן?
תיאור האכזריות הוא כלי שאני משתמש בו בכתיבה כדי לעורר אצלך משהו - לגרום לך להרגיש.
אם זה היה סיפור מצחיק, ולכל אורך הקריאה היית מתגלגלת מצחוק - זה היה יותר לגיטימי בעינייך?
ושוב, אם עדיין לא הבנתי אותך, ואם בא לך להמשיך להסביר - את מוזמנת.
היי כפיר,
קשה לי עם חוסר ההבנה שאתה חווה מתגובותיך.
למה שהסיפור שכתבת יעשה טוב למישהו כלשהו?
לצערי, עדיין לא שינית את האזהרה שכתובה כאן למעלה ולא הוספת כזאת בראשית הסיפור עצמו.
קראתי את "צלקת" אחרי שחיפשתי אותו לאורך כל הבלוג שלך. לא ברור לי איזו הקלה אמורה היייתי לקבל.
ביצירה ספרותית שנכתבת ומוצגת יש ניסיון לומר משהו, להביע אולי את עמדתך לגבי המתרחש. איני חווה זאת מהסיפורים הללו. יש רק תיאור מואר בניאון של מעשה התעללות אכזרי . מה ניסית לומר דרך תיאור של אכזריות צרופה ותו לא?
לצערי, התקשורת הזאת ביננו לא הובילה להבנה או לקליטה של המשמעות של הדברים שאתה יוצר ומציג.
מעולם לא הגבתי כך על טקסט. נדמה לי פשוט שאינך מבין באמת.
שי"ל - תודה לך.
בלה פלור היקרה, תודה על הפרגון,
אבל את יודעת, יש מרחק לא קטן בין סיפורים שמתפרסמים כאן לסיפורים שמודפסים בתוך ספר... :)
שרונצ'וק - תודה מותק :)
תמשיך לכתוב
ולהיות.
70 סיפורים?
הממ... וזאת המדיה שלך? לא שיש כאן משהו רע, חלילה, להיפך
אותי מעניין לדעת מתי אוכל לדפדף בספר אמיתי משלך בחנות הספרים הקרובה!
כפיר,
מחכה לקרוא עוד...
שרון
דלית,
ניכר שהסיפור לא עשה לך טוב, בלשון המעטה, ואני מצטער על זה.
כן, אני מודה שכתבתי את זה כיצירה ספרותית, ביקשתי לצייר את התמונה המקשרת בין בני הזוג, ואת מה שהם חווים בשני מקומות שונים. או כמו שהלנה (המיתולוגית) כתבה באחת התגובות - "שתי בגידות באותו הגוף".
יש ריכוך מסוים לסיפור הזה בסיפור המשך שכתבתי ונקרא "צלקת"... אולי שם תימצאי הקלה?
אוקיי, תודה כפיר שהוספת הערה, אבל כשמסמנים טריגר לא מדובר על אלימות באופן כללי, אלא ספציפית על אונס או אלימות מינית ויש לומר את זה במפורש. וגם, כדאי שתציין את זה בעיקר בתחילת הסיפור עצמו, לא כל אחת תגיע אליו דרך כאן...
קשה לי מאד אישית להבין מדוע בחרת ליצור ולהציג במרחב הזה טקסט שכזה, שאין בו כל תקווה או ריפוי, ורק התאכזרות לשמה ועוד כזאת ואז הסיפור מסתיים.
קשה לי מאד להבין מדוע שתבחר להגיש רעיונות כאלה לתוך התזונה הפנימית של אנשים ועוד להזמין אותם במפורש לקרוא את זה ומדוע שתבחר להכניס מישהו במודע לתוך חוויה של כאב אינסופי שכזה, התעללות כזאת, מבלי שברור אפילו הטעם. רק רעיון ספרותי שעלה בך? אבל מה עם ההשפעה שלו.
יש המוני קירות עדויות אמיתיים של אינספור נשים שעוברות את זה מידי יום, על אמת.
אחד כאן: http://www.edut.co.il/TheWall.aspx?flash=no
אני כמובן מכבדת ביטוי וחופש. פשוט הרגשתי צורך להביע את הקושי שלי להבין את התופעה הזאת.
שנדע אהבה, דלית.
יחד ננצח את כוחות הרשע :)אין סתירה בין הדברים -
שנתיים לא הולך ברגל, וגם שנה וחצי זה הרבה זמן :)
דאלינקוש - תודה לך מותק :)
לקחתי, לקחתי לתשומת ליבי והוספתי הערה...
תודה על הפרגון :)
התנצלותי הכנה...
הוספתי הערה.
תודה שאת קוראת.
כל הכבוד, שריף.
רק תדאג שישאר לך זמן לחברות וליזמות
שנתיים לא הולך ברגל
ואני חשבתי שהשנה וחצי שלי הם הרבה זמן!
אתה כותב נ ה ד ר איש
מסכימה, בטוחה שתקח לתשומת לבך.
יחד עם זאת חשתי שמחה שהעלת לכאן פוסטים מתקופה יותר מוקדמת, אני חושבת על השיר הראשון ועל הטקסטים האחרונים שלך -
דרך ארוכה עברת. מאוד אוהבת לקרוא אותך.
מזל טוב.
"תמונה" מאד קשה, ואני מרגישה חרטה שנכנסתי אליו ושנחשפתי אליו, מבלי כל אזהרה.
ואולי כדאי לציין בתחילתו שהוא טריגר, לבחורות שחוו דברים דומים.
הלנה, תודה...
להסתכל אחורנית ולגלות שכתבתי כמעט 70 סיפורים...כן, זה מוי כיף :)
תודה...
יפה לך. איזה כיף זה, אה?
מי שמדברת :)
תודה תודה...
המבט הטוב שלך מלווה אותי שנתיים... תודה :)
איזה דברים יפים מוציא הקפה הזה..
:-)
תכתוב איש, תכתוב.
תמיד נעים להכנס לכאן ולמצוא את המילים שלך.
הרווח כולו שלי, שלנו.
תכתוב.
עבר מאד מהר...
אם יהיה לך מעניין? יש לך רק דרך אחת לגלות.
עבר מהר?
הכנתי לי "טו דו ליסט" - אני אקרא:)
אני פה ממרץ...גם מאותן סיבות כמו שלך.
מעניין אם יהיה לי מעניין פה שנתיים
תודה לך יעל :)
כפיר, איזה יופי שכבר טוב.
מודה שקראתי עד עכשיו רק חלק קטן, אבל אבוא שוב לפוסט הזה.
אתה יודע כבר שאני אוהבת איך שאתה כותב, נכון?
רק טוב :-)