את השם לבלוג שלי , לופה, מצאתי השבוע בביקור במוזיאון ליהלומים ברמת גן. למילה 'לופה' מנעד משמעויות רחב וגם נוסטלגי אישי . נזכרתי, התאהבתי וגלגלתי אותה על לשוני ובדמיוני. בעברית 'לופה' היא זכוכית מגדלת. כזו שאם אתם מסתכלים דרכה ביתוש, היתוש יהפוך לפיל , גם מגדילה וגם ממקדת את תשומת הלב והשכל בפריט או נושא אחד בלבד, עד שמזיזים אותה לכוון אחר. לפתיח הפוסט הזה, אציין שיהלומים אינם כוס התה שלי, גם לא זהב. יהלום, עבורי, הוא רק גביש! גביש מאד מסודר ונקי של אטומי פחמן, למה צריך להיות אכפת לי שהוא נדיר?. האם בשביל נצנוץ יהלום השובה את העין , יש הגיון ברדיפה האנושית אחר הנדירות והפיכתה למושא נחשק ובעל ערך יוצא דופן?רדיפת נדירות חוצה עמים , גבולות ומוצרים. כל מה שיש לכולם אינו שווה. בריבוי- היחיד חסר ערך . הפירמידה הכלכלית בנויה כך.אפילו שפעמים היא תולדה של תרבות וגיאוגרפיה. כמה חכמים היו האצטקים בעיניי, שלא החשיבו את הזהב והסינים שהעריכו דווקא את אבן הירקן הקרירה. מוזיאון חביב וקטן , קצת פעלולים של קרני לייזר ועשן ,סרטי הסבר על היווצרות היהלומים בטבע בפעילות געשית, תהליכי כריה עיבוד ושיווק. מאד נקי ומסודר וכמובן בלי שום התייחסות לעבודת הפרך של האפריקאים ועניי אסיה. תצוגת מכשירים 'עתיקים' אמיתיים מהשטח שאהבתי ועוד שתי תערוכות . האחת, תערוכה זמנית מושאלת של תכשיטים עתיקים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בעיקר בארץ . פריטים יפיפיים, חלקם מדהימים, בני 5000 עד 6000 שנה. מתקופת שומר ואכד , טבעות ועגילים בני 4000 עד 3000 שנים מתקופות הברונזה ותקופת הברזל (אבותינו), צמידי זהב כבדים מאד המיוחסים להיקסוס ומגוון תכשיטים מהתקופה ההלניסטית, רומית, ביזאנטית ומוסלמית. כל התכשיטים עשויים בעיקר זהב. תערוכה שווה. התערוכה השניה היא אוסף של אבני חן שנתרם למוזיאון. הצדעה לטבע. יופי בלתי נתפס, גבישים מדהימים בכל הצבעים, הצורות והגדלים. יכולה בהחלט להבין את אלה שרוצים חתיכה מאותו היופי אצלם על הצוואר או האצבע. |