0

1 תגובות   יום שני, 6/7/09, 09:27

כמה בריאים ובתולים בתפישה, הרגלים ואמונות נולדים הילדים.

 

לאביב, בני בן ה- 5.5 שעמם. אז בעלי הציע לו לעשות ספר טלפונים של מי שהוא רוצה. אביב ישר רץ להביא מחברת והתחיל לשאול את מספרי הטלפון של כולם

 בנייד, בבית וכד'. כשסיים הוא הציג לנו את ספר הטלפונים המשפחתי והדהים אותנו שוב בפשטות התפישתית של ילדים.

 

לכל בן משפחה היה דף נפרד ובנוסף בין הדפים הוא הקדיש עמוד לכל סבא או סבתא שכבר לא איתנו. צייר דמות כתב את שמה ושם עליה X "כי הוא כבר מת!".

 

איך הוא כלל את מי שלא איתנו כחלק מהמשפחה לכל דבר (למרות שאת רובם הוא לא הכיר). המשפט "זה הדף של סבא פיני, אבל הוא כבר מת אז שמתי עליו X" באה באותה הטבעיות של "זה הדף עם הטלפונים של אמא".

 

חישבו על זה. כמה מרגש לראות הסתכלות כזו.

כמה כל נושא המוות קיים כתפישה חברתית של טאבו אצלנו הגדולים: " לא מדברים על מוות, "מוות זה סוף ולא חלק מהחיים...

עבור אביב לא רק שזה לא סוף זה ממש לא מפריע להכלל בספר טלפונים עכשיו לשימוש יומיומי.

 

אם רק היינו מצליחים לא להוריש לילדינו את הפחדים שלנו אולי היינו יכולים להפרד יותר בקלות כשנדרש. 

אם רק היינו מצליחים לשמר את הבריאות הזו. להבין כמה החיים והמוות חד הם, והם לא אומרים שום דבר על שום דבר הם פשוט קורים.

דרג את התוכן: