נכון מאוד, גרשון לכאורה מתאים למשבצת הזו. וכמו שציינתי, אם היו קוראים לו לואיש פיגו או רונאלדו שמרוויחים את החודשית שלהם במליוני יורו כנראה שהייתי רואה בהם כלבים שרצים אחרי פסטרמה כפי שאני מכנה את כל מי שמשתף פעולה עם הפורנוגרף הקפיטליסטי פלורנטינו פרז.
אבל גרשון הוא לא פיגו והוא לא רונאלדו ודווקא בגלל זה לא צריך לבוא אליו בטענות. כי הליגה הישראלית איננה הפרמייר-ליג או הלה-ליגה. שם שחקן שעושה עונה טובה מסדר את עצמו כלכלית לכל החיים. רונאלדו ופיגו לא ממש צריכים את הכסף הם כבר מזמן עברו את השלב בו יצטרכו לעבוד למחייתם. למעשה, בכל הנוגע לכוכבי העל של הכדורגל, אם יתנהלו נכון גם ילדיהם ונכדיהם לא יצטרכו לעבוד. כי 180 אלף יורו לשבוע מסדרים היטב את הדורות הבאים. פה כפי שאנחנו יודעים זה לא הלה-ליגה ולא הפרמייר-ליג. פה 350 אלף דולר לעונה שלמה מספיקים עבור בית נחמד. פה שחקן שרוצה להבטיח את עתידו ועתיד ילדיו חייב לעשות שיקולים קרים יותר ודווקא לשחקן ישראלי אין את הפריבילגיה של לחשוב על מועדון כיותר ממועדון.
אנחנו כאוהדים מקבלים את הכדורגל כמוצר בידורי, מוכן ולעיס רק לחמם. ליגת האלופות היא אירוע עבורנו לא פחות מגמר כוכב נולד או סתם סרט בשבת. הכינו הכל יפה, עשו מבצעים "קנה פלזמה קבל בירה" הכל כדי שנוכל לשבת ולהתענג. אבל עבור העוסקים במלאכה מדובר בלא פחות מעבודה. כן, עבודה. עבודה שלפעמים עצבניים בה, שלפעמים לא הולך, של פוליטיקה פנימית, של בוס מעצבן וכן - של משכורת.
אז עד כמה ששחקני הכדורגל שלנו היו רוצים להצטרף לגישה הקוסמו-פוליטית הזו, הם פשוט לא יכולים להרשות את זה לעצמם. כי בערך 60 שניות אחרי דעיכתם קם לו כוכב חדש שאותו כולם מעריצים והם מושלכים כלאחר יד לאותם תהומות שכחה בהם מדברים כה הרבה (היי דודו מה שלומך?). לאחר שהם הופכים אזרחי קבע בתהום השכחה הזו אף אחד לא מתעניין בהם. חלקם יעברו קורס מאמנים בווינגייט וינדדו בין מגרשי אימונים בפריפריות עד שיגיעו למעמד הנכסף של מאמן בליגת העל, מעמד שיאפשר להם לנסות ולנהל משחק בזמן שהם שומעים קללות עסיסיות על הנשים בחייהם מאותם אוהדים שפעם כה העריצו אותם.
חלק לא יטרחו וינסו להתחיל ללמוד בגיל 35 מקצוע אחר, חדש. להשלים בגרויות, להירשם לאוניברסיטה ולנסות להשתלב בשוק עבודה לא מוכר כשהם מתמודדים עם צעירים ומוכשרים מהם בהרבה. וחלק לא קטן פשוט יפסיק לנסות ויתמכרו לסיפורים על תהילות עבר עת הם יושבים קבע בפיצוציות שכוחות וממלאים טוטו על כוס עראק ב-11:00 בבוקר.
זה לא קל להיות שחקן כדורגל או בכלל סלבריטי בישראל. פה אין זיונים עם פאריס הילטון, מקסימום פנטהאוז בגבעתיים עם מלי לוי (ואגב, אני לגמרי בעד האופציה השניה). אין מלונות פאר ומועדונים נחשבים. יש את הסופר השכונתי בבוגרשוב. אנחנו נתקלים בכוכבים שלנו באמצע הרחוב ורבים איתם על חנייה כי פה הכל מציאותי יותר ואין אפשרות להמריא לעננים. בסופו של יום, עד כמה שיכאב להודות בכך, הכוכבים שלנו צריכים להתפרנס בדיוק כמונו. במקצוע שלהם פשוט מופיעים גם ב"רייטיינג" זה הכל.
ולכן בניגוד לרונאלדו ופיגו (בזמנו) שבהחלט זכאים להיחשב בוגדים ותאבי בצע, שמעון גרשון הוא פשוט בנאדם שחושב על איך להתפרנס ואיך לדאוג למשפחה שלו. ואם עבור העתיד של בנו הוא צריך לשמוע קריאות "בוגד" מאותם אנשים אלימים וצבועים שאך לפני רגע נפלו לרגליוף, שכך יהיה. |