אלישיה רוצה ילד. אמרתי לה שהעולם לא כל-כך פשוט, וגם ככה יש לנו יותר מדי פיות להאכיל, אבל זה לא עוזר. היא רוצה ילד.

הסברתי לה שעד שהוא יצא לאוויר העולם כבר יהיה חורף וקר, וגורים ברחוב מתים בחורף, אבל זה לא עזר. היא רוצה ילד.

אוחחחחח אלישיה שלי. חתלתולה יקרה.

הסיפור שלי ושל אלישיה התחיל לפני הרבה זמן. היא היתה חתולת בית בצפון העיר, נסיכה אמיתית עם פרווה ג'ינג'ית רכה. יום אחד, עברתי שם במקרה יחד עם שמריק. זה היה קצת אחרי שהחלטתי להקים חבורה בפח זבל של משפחת תנעמי. שמריק לקח אותי לסיבוב של כמה ימים בעיר כדי ללמד אותי דברים שחשוב לדעת. בקיצור, עברנו ליד מרפסת של בית גדול כשפתאום דלת המרפסת נטרקה. זו לא באמת היתה דלת המרפסת, אלא הדלת הקטנה הזו למטה שבני אדם שמים לחתולים כדי שיוכלו לצאת ולהכנס מתי שהם רוצים.

אז ראיתי אותה, פוסעת באיטיות חיננית, כמו נסיכה, על אותה המרפסת. ברקע התנגן שיר של רוי אורביסון, והמבטים שלנו נפגשו. זו היתה אהבה ממבט ראשון. לפני שאלישיה הכירה אותי היו לה המון מחזרים. כל החתולים בצפון היו מביאים לה מתנות וצעצועים. גם אחרי שהכרנו המתנות המשיכו להגיע. אבל כשאני הייתי בא אליה, היא היתה מחייכת את החיוך המקסים שלה, כי היא ידעה שאני באמת רוצה להיות החתול שלה.

חלפה כמעט חצי שנה מאז אותו יום ועד שאלישיה עברה לגור איתי בפח זבל של משפחת תנעמי. אני יודע שהיו כמה שהתמרמרו על זה שמהר מאוד אלישיה התחילה לנהל את העיניינים במפקדה. עזרא המניאק למשל, לפני שאלישיה הגיעה, אף פעם לא היה מנקה את הפרווה שהוא משאיר, אבל מאז שהיא כאן אפילו הוא לא מעז לפתוח עליה את הפה כשהיא נותנת פקודות ניקיון.

לפעמים כשאני מסתכל לה בעיניים אני רואה מן עצב כזה. כזה שמפחיד אותי. ואז אני שם את הכפה שלי על הכתף שלה ומסתכל לה ישר בעיניים. ככה אנחנו שנינו טובעים אחד בתוך העיניים של השניה. היא אומרת לי שכדי להיות חופשי באמת צריך לעצום עיניים, לתת להן להתחמם הרבה הרבה, ממש לבעור, כי בחושך שבעיניים יש עולמות שזוהרים. אם אני עוצם עיניים מספיק חזק ומחבק אותה קרוב קרוב לבטן שלי, אני רואה את העולמות האלה והיא עושה אותם שלי. ככה זה אצלי ואצל אלישיה, אהבה שיכולה לברוא עולמות.