חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
אהבת כלב
הנה הכתבה המלאה, מ-NRG
הפוסט היחיד שגנזתי מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה הוא פוסט שכתבתי על הקשר ביני ובין החתולים שלי. התחלתי לכתוב על אהבתי להם, וכשגמרתי וקראתי את הטקסט, הוא נשמע לי כל כך סכריני ופאתטי, עד שאפילו לא הייתי צריכה להעביר אותו לששת קוראיי הנאמנים לחוות דעת.
כשנולדתי קיבלה אותי קתרינה, חתולה סיאמית שאבי הביא איתו מאיטליה, שם למד אמנות. קתרינה הלכה עמי בכל אשר אלך ובכל תמונות הילדות שלי אני מצולמת לצדה. אחריה באה תרזה, גם היא סיאמית, ואחריהן החתולים שהיו לי בדירות שבהן חייתי לבד: סרז' הנמרי עליו השלום, טופי–הבת ובּיז'וּ התכשיט השחור, שמצאתי בגן מאיר כגורה בת יומה, האכלתי מבקבוק, והיא האריכה בחברתי שנים עד עשרים וראתה אותי מתחתנת, הופכת לאם (ניסתה לטרוף את הבכור. בשני כבר ויתרה...) ומתגרשת, ותמיד נשארת איתה. גם את טוטו הפרסי האפור מצאתי ברחוב, מעונה ופצוע, והוא חי עד גיל 16 המכובד. את אֶמָה, חתולת הרחוב החיפאית האסרטיבית קיבלתי מאבי וממיה גל אשתו, ממצילי-חתולי-בת-גלים, וכשהלך טוטו לעולמו אימצתי את טופי–הבן מאס.או.אס חיות. היום שניהם בני שש.
היו ימים ושנים שישנתי בלי גבר, או בלי תינוק, אבל מעולם לא ישנתי בלי חתול לצדי. והיו תקופות שבהן הרגשתי כל כך בודדה, לא בגלל שבאמת הייתי, אלא בתחושה הפנימית שלי, גם בין אנשים, ובתקופות האלה מצאתי את עצמי מדברת אל החתולים ומקווה שהם קולטים משהו באיזשהו תדר נסתר ובכל מקרה מתנחמת בנוכחותם ובעובדה שלמרות כל מה שאומרים על אדישותם של חתולים, הרי החתולים הספציפיים שלי - כל אלה שמניתי - תמיד ידעו מתי אני עצובה ובאו אליי ונצמדו ולא הרפו והיתה בזה נחמה רבה.
■ ■ ■
את אהבת בעלי–החיים באשר הם קיבלתי מכל הוריי: אמי ואבי ובעלה של אמי ואשתו של אבי ומילדותי אהבתי מאוד גם כלבים מכל המינים והגזעים. בכלבים יש, כמובן, משהו כלבי ומתמסר ונותן אמון שאין בחתולים, וקל מאוד להיקשר אליהם, בייחוד לרכי הלב כמוני. לכן כשהיה לי קשר עם בחור שהיה לו כלב - ונגמר, הגעגועים לכלב העבירו אותי על דעתי. הכלב הזה, שנקשר אליי, שמח לקראתי וגם ישן במיטתי, לא יצא לי מהראש ימים רבים.
את הכתבה החדשה שלי בגיליון 'את' שיצא היום הקדשתי לאותו סיפור אהבה לכלב. אני מתארת בה את הרומן עם הבחור וגם את פגישתי האחרונה אחרי הפרידה, עם הכלב, שבכתבה כיניתי זאביק:
הגעגועים אכלו אותי. עבר שבוע. בהיתי במחשב בתמונתו של הכלב, בעיניו החומות, התמימות, ועצב גדול ירד עליי. אחרי שבועיים לא יכולתי עוד. ביקשתי פגישה בים. רציתי לרוץ איתו, כמו פעם. בעליו הסכים בשמחה. גם זאביק מתגעגע אלייך אמר. אני רואה זאת בעיניו. קבענו לאותו ערב.
השמש כבר כמעט סיימה את מסעה בשמיים, כשהגעתי לחוף וראיתי מרחוק רק צלליות. לא ידעתי איך אזהה אותם בחושך. לפתע בקעה צללית אחת מבין הצלליות והתקדמה לעברי במהירות - זה היה זאביק. הוא זיהה אותי מרחוק. רצתי לקראתו, כמו בסצינה מסרט אהבה קיטשי. הוא קפץ עליי וכיסה אותי בליקוקים ובנשיקות. ניכר היה בו שהוא מתרגש מאוד. הפכתי לשלולית. נשברתי לחתיכות קטנות. נקרע לי הלב.
■ ■ ■
ההשקפה שלי היא שבעלי החיים ניתנו לנו בני האדם כמתנה יקרה, ושאהבתם היא אהבה טהורה הרבה יותר מאהבת אדם. אני מכירה אנשים, שבמותה של חיה אהובה שקעו לאבל כבד הרבה יותר מאשר לאחר מוות של אנשים קרובים. באמנות מצוירות חיות המחמד כמופת של ביתיות ושל נאמנות. מלכים ואצילים צוירו פעמים רבות עם כלביהם הנאמנים. בתמונה האהובה עליי של דייגו וֶלאסקֶז מ-1636 נראה הנסיך ורוד-הלחיים בָּלתָזאר קרלוס כצייד, כשלצדו כלבו. בתמונה אחרת הוא צויר על סוסו.
את הכלב הזה, שנקשרתי אליו, לא ראיתי יותר, ולפעמים כשאני נזכרת בו אני מרגישה אותו עקצוץ מוכר במערות האף - לא מפתיע שכן אני בכיינית ידועה (מה שמזכיר לי את הכלל הראשון ברשימה של ולרי אלת האש מה לא לעשות בדייטים). ואסוציאטיבית אני נזכרת בשיר הגעגוע מס' 1 שלי: one more time, פסקול הסרט מכתב בבקבוק מ-1999 בכיכובם של קווין קוסטנר ורובין רייט-פן, ששרה לאורה פָּאוּזיני, הזמרת האיטלקייה האהובה עליי, הפעם באנגלית. זה הפזמון של השיר, ובחיי שהוא ממש מתאים למקרה:
If I could hold you one more time like in the days when you where mine I'd look at you 'till I was blind So you would stay
I'd say a prayer each time you'd smile Cradle the moments like a child I'd stop the world if only I Could hold you one more time
■ ■ ■
כשחיפשתי כלב לצילום, כמובן שלא יכולתי לחזור לאותו כלב עצמו, למרות שבעליו היה מן הסתם מסכים בשמחה. צעדתי בפארק עם דבורית ושחתי לה את מצוקתי. שברנו את הראש למי ממכרינו יש כלב שיתאים, ואז - בתזמון מדויק - עבר אותנו קוקר ספאנייל יפהפה וזהוב. בשנייה עזבתי את דבורית ההמומה, שיניתי כיוון, רצתי אחרי בעליו הספורטיבית, החמאתי לכלב והצגתי את עצמי ואת המשימה. שבועיים אחרי כן התייצבה הבעלים החמודה, שלא כהרגלה (כיוון שכבר קיבלה בקשות לצילום וסירבה. נו, בפניי קשה לעמוד) עם פיליפ - זה היה שמו כיוון שיובא מאנגליה - בסטודיו של מירי דוידוביץ. פיליפ המקסים והמתוק, בן השנתיים והלא-מאולף, לא נורא התלהב להצטלם. איך בכל זאת הצלחנו? תראו בפוסט של מירי.
כשהתחלתי לכתוב, התכוונתי כהרגלי לעבד את חוויות העבר ולהוציא תחת ידיי כתבה מצחיקה ודחקאית. כל פסקה עצובה שכתבתי, חשבתי - הנה, בפסקה הבאה אני מתחילה להצחיק. אבל הבדיחה לא הגיעה. יצאה כתבה עצובה עם סוף עצוב. לזכותה של עופרה מזרחי העורכת ייאמר שהיא לא התעקשה לראות בי ליצן החצר ופרסמה ככה. טלפנתי במיוחד לשאול אם זה בסדר שזה עצוב. היא אמרה לי: מיא, לא שמת לב שגם בכתבות הכאילו-מצחיקות שלך יש תמיד קצת עצב?
אפילוג: בצירוף מקרים מוזר התקשר אליי בעל הכלב בדיוק לפני שהעליתי את הפוסט הזה ולפני שפורסמה הכתבה, ורצה להיפגש. אתמול נפגשתי שוב עם הכלב. היה כיף, חיבוקים וליטופים, בלי עצב בכלל. |
תגובות (107)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הממ.. מיאו
רצית לכתוב על כלבים ובכל זאת נכנס המייאו בדלת הקדמית.
מיא,
כתיבה משובחת במיוחד.
נתקלתי בך כאן ממש במקרה,
וזה מרגיש לי, באופן מוזר...
כאילו את מכירה אותי וממש כותבת על
חיי שלי.
מרגשת :)
ממש אכזר... לרגע חששתי שאתה הולך להראות לנו כלבה טורפת ציפור או חתול, לא עלינו... זה ידוע שהכלב חי בלהקה והאילוף נועד להבהיר לו שהבעלים הוא מפקד הלהקה, וללא אילוף הכלב עלול לחשוב שהוא מפקד הלהקה והבעלים ת"פ.
אבל חבל לך על הזמן. בשישי נפגשתי עם הכלב שאהבתי וזה היה כל כך כיף! הוא כבר לא זכר אותי אבל הוא נשאר מקסים כשהיה. זה כלב מאוד מיוחד מבחינת האופי ולא סתם נקשרתי אליו. זה כלב שמכור לליטופים והוא כל כך נותן אמון ואהיב... ישר התחברנו שוב.
הקטעים היו שבעל הכלב בא לקחת אותי כולו מלובש אלגנט - בחיי, לא ג'ינס - ואני יורדת בשמלה חצי-ערב כזאת, עם פנינים, ועל עקבים, ואז הוא שואל אותי לאן אני רוצה ללכת - ולקח לי בדיוק שנייה לחשוב ולענות: לפארק, עם הכלב! אז שנינו צעדנו בבגדי השבת בפארק עם הכלב שהתפלש בדשא וכמובן עשה את צרכיו, והיה מתוק להפליא - מחזה נאה ומשעשע. זה היה הבילוי הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי!
אגב כלבים, ראו נא את הצד האכזר של המטבע !!!
יעקב
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1123899
זה מה שאנשים שרואים אותי הולכת איתו ברחוב שואלים לפעמים - מעניין מי לוקח את מי לטיול
יושב לי על הברכיים????
הספיק לי להוליך אותו ברצועה - כלומר, הוא הוליך אותי!
מרגישה אותך בכל מילה,
בעלי חיים כמו ילדים יודעים להוציא מאיתנו רגשות מזוקקים.
נשמה את.
*
מה זה כושר?
ראית איזה זרועות יש לי בגללו....
רק בזכותו אני יכולה לטפס על צוקים :-)))
אני רק מדמיינת אותך מצטלמת איתו לכתבה (חחחח.....) יכל היה להיות מחזה משעשע -
פיצ' יושב למיא על הברכיים.... (תחשבי איזה שרירי רגליים היית מפתחת בזכות זה)
החתול הזמני שלי (של אימא שלי, אני שומרת עליו לחודש) מגיע לכרית, נשכב על הצד, מניח את הראש על הכרית, מריח לי את הפנים, מניח את כף היד שלו על הלחי שלי וכך הוא נרדם.
הוא מוכן להתפשר גם על להניח את הסנטר שלו על הכתף שלי, אם אני משנה תנוחה.
באמת הם אוהבים בצורה טהורה.
אחלה תמונות יצאו לך:-)
הלו ! לא לשכוח שנאוצרים ננסיים שמקבלים מתנה מהאקס ... הם גם משו משו :-)
איזו נשמה טובה (גם אני לא הייתי מתנגדת לליקוק אוזן כזה)!
תודה. המאהב הפרטי שלך גולדן רטריבר מתוק ויש עליו לא מעט כוח סוס. הוא מסוג הכלבים שמכניסים את בעליהם לכושר פראי!
תודה רבה רבה.
בין טופי ואמה ובין הכלב התקיימה מערכת יחסים נורא מצחיקה. כי הוא, שרדף בחמת זעם אחרי כל חתול ברחוב, הכיר באמת בעליונותם בבית ובא אליהם ברצון טוב לשחק איתם - אבל הם ממש נחרדו למראהו וסמרו ונהמו וחרחרו ושלפו ציפורניים ומאוד הפחידו אותו. בלילה סגרתי אותו בחדר השינה כי אחרת הם היו תוקפים אותו מהמארב. הוא היה מתוק להפליא והלך אחריי כמו צל. אם טופי נעלב, זו בעיה שלו, כי הוא התנהג ממש במגעילות...
תודה יעקב
ד"ש מתינתין ומאמא (אחרי תספורת קיץ):
פעילות בוקר נמרצת!! ליקוק יסודי של האוזן של תינתין. פטיש קטן של מאמא
את דעתי על בע"ח את כבר יודעת (אפילו פגשת את המאהב הפרטי שלי).
התמונות אצל מירי הורסות - נקרעתי מצחוק (בעיקר בזו עם הפרצוף, אחרי שנתת ביס לחטיף).
והרעיון לכתבה מצוין.
עדיין מלקטת לך חומר...
מי שמדבר סרה בחתולים פשוט אינו מכיר חיה מדהימה זו.
ולא מיא, לא רק החתולים שלך. חתולים מרגישים שמישהו עצוב או מרגיש לא טוב
חתולים לא אוכלים שהמשרתים, טוב, בעלי הבית שלהם אינם
ואיך בכלל אנשים חיים בלי חתול..או אפילו כלב בבית???
טופי שלך לא נעלב מהבגידה שהצטלמת עם כלב??
אחד הפוסטים היותר יפים שלך.
כשאת כותבת מהלב, כל היופי הפנימי שבך מתפרץ ומאיר את הקורא.
יעקב
שם מתוק לחתולה מתוקה.
תודה רבה. הוא יצא מהלב.
אהוד, אבל כמה שמחה ואהבה הם מביאים לחיינו!
מכיר את ההורים האלה שכל כך גאים בילדים הדבילים שלהם, שהם משוויצים: תראו איך הילד מצייר יפה על הקיר! תראו איך הילד מכה יפה ילדים בגן במכות מדויקות ואלגנטיות?
ככה זה עם חתולים וכלבים - תראו איך טופי שבר את המנורה - כשהיה עליה זבוב והוא הגיע אליה בזינוק ענק אחד מהשולחן, למרות משקלו! לא כל חתול מסוגל לזינוק כזה! תראו איזו מתוקה אמה שאכלה את כל העציץ החדש של העשב-לימון - יש לה טעם טוב!
אכן הטכנולוגיה מאתגרת אותי.
שאבי כבר מופיעה מזמן בגלריה שלי אבל הנה, נולדה הזדמנות לסרוק את תמונתה של מאפין.
כל כך מדויק. ועצוב. ובכל זאת, אנחנו לא מפסיקים לגדל אותם. אתמהה.
חולק עליך.
א
הוא לא מקסים. הוא מכוער. עלוב נפש אמיתי. ברור, אם כך, למה אני אוהב אותו.
ב
הוא אוהב אותי, חסר לא שלא. מכות רצח הוא יקבל.
(הומור, הומור.
אני כמעט הנפש היחידה בעולם שלו, ובוודאי הנפש היחידה שהוא מקשיב לה.)
ג
כבר בן 11, המכוער.
איך באמת שכחתי את כלבי הפג? זו בפירוש אופנה, בגלל שלא תואר להם ולא הדר, וגם על האופי אפשר להתווכח... ואחריהם מובילים הבולדוגים הצרפתיים עם אוזני העטלף, ופה ושם עוד אפשר לראות בולדוג אנגלי מדדה - כי בהכלאת הגזע עשו להם גוף שמן שממש לא מתאים לרגליים...
אז הנה הסיפור:
בתמונה עמי ותמי, שני גורים שנזרקו ע"י משפחה בסביון, בפתח בית באור יהודה. באתי לפני שנה עם 2 בנותי, לקחת גורה אחת, אבל הם היו כ"כ מחובקים ומלוטפים שלא עלה על דעתנו להפריד ביניהם. בבית היו כלבה, אוגרת, דגה, 2 הבנות ואני, ככה שמן הסתם קיבלנו את הגור הזכרי בכבוד, אבל בזהירות, כי ברגיל לא מכניס לכאן זכרים. ליתר בטחון קיבל יחס של מלך, שלא ירגיש מקופח או עם טענות מיוחדות: עמי היה הראשון שמקבל אוכל, הראשון שנרכס לו הקולר בדרך החוצה, הוא מוביל בטיולים וכו'. די הסתלבטנו על הזכר היחיד בבית אבל אהבנו אותו אהבה עזה. שבועיים בדיוק אחרי שהבאנו אותם, בטעות קריטית שעשינו, מעבר ממכונית למכונית (מרבה נכסים, מרבה דאגה?) תוך שניות רצו השניים במהירות טיל. דקה אח"כ תמי חזרה, עמי נעלם לתמיד. חזרנו למהדורה הנקבית והטבעית כ"כ עבורנו. אבל הכאב היה חד, שנה אחרי אנחנו בטראומת עמי, מאשימות את עצמנו שזה לא סתם שהוא ברח.
ועכשיו לפוסט. הרבה כאב הסתנן לפוסט שלך, באהבת כלב יש רצף של פרידות, כל כלב שאנחנו מגדלים סופו שימות בעודנו חיים. גם ההיצמדות שלנו אליהם בשעת משבר מעלה דמויות כלביות שנושאות מטען הסטורי שלנו עם תזכורות לכאבים. זה כמובן לא חייב להיות רק בנושאים שבינו לבינה. לכן כתבתי לך, עלאק פוסט בנושא אהבה, שוב אהבה שכרוכה בכאב, ככה שהסתובבנו הלוך וחזור ונשארנו סביב הזנב של של הסבל הזה.
ואל תשכחי את כלבי הפג שנראים הכלאה של חתול ועטלף..ועולים מלא כסף.
בחיים לא קניתי כלב או חתול וכל חיי היו לי חיות, כשהייתי ילדה הם היו הולכים אחרי לכל מקום..וגם היום לכל מקום שאליו אני מגיע מאמץ אותי כלב או חתול מקומי. כך היה אפילו באיים של תאילנד.
חיות בעיניי שווים יותר מבני אדם - במיוחד חיות אדם. יש בהם טוב לב וחום ואהבה ללא תנאי.
כלבי המדהים ג'ק שהוא חתיך וחכם עד מאוד נמצא איתי כבר 13 שנה, החתולה כבר שנה וקצת, שניהם אסופים מהרחוב.
את הסיפור עם הכלב הספציפי הזה אני מכירה.
אני לא מצליחה להבין כאלה שלא אוהבים חיות. כאילו איך אפשר?
התמונות מקסימות ממש והכלב {פיליפ} אוי הכלב הזה פשוט בונבון אמיתי.
חחחחח זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות לו.
להיות הכי מתחשב ומלטף ואז כשהוא מתרכך... להשפיל אותו בפתאומיות
זה מצחיק
היתה תקופה, בעקבות הסרט, שפתאום הארץ התמלאה בדלמטים... אבל האמת שהכי נחמדים לפי כל קנה מידה הם הלברדורים - כמו שיש ליגאל בשחור, והרוב הם בקרם-צהבהב - בגלל זה לוקחים אותם להיות כלבי נחייה לעוורים. הם הכי אנושיים. כמובן גם הזאבים והגולדן רטריבר וכלבי הרועים למיניהם וכלבי הציד היפים, וכלבי הרוח האציליים, וכל חבורת השנאוצרים מרובעי הפרצוף, והבאסטים המצחיקים - והשיגעון האחרון בארצנו הבולדוג הצרפתי. היה פעם שיגעון הסאמוייד. ולפני זה האסקים היו להיט. ובשנת הקוקוס פינצ'רים. ועוד לפני - בוקסרים. ועכשיו גם מאוד אופנתי דוג דה בורדו - כלב גדול ויפה בצבע חלודה. אבל הכי הכי יפים הם כמובן המעורבים שמוצאים בצער בעלי חיים ונותנים להם בית חם, והם גם הכי עמידים ומאריכים שנים.
חשבתי שאסור לדבר ככה ליד הקוף המשתין.
היא מקסימה (אהבתי - כיכבתי).
גם אמה שלי ידידותית. כל אורח - היא מתיישבת לו עד הגרון ומתחככת ומגרגרת. זה ממש מביך...
האמת שאני לא כל כך בענין של בעלי חיים
אבל אם היה לי כלב חושבת שהייתי רוצה משהו כמו הקוקר ספניאל החמוד הזה עם הפרווה המבריקה
או הכלבים הלבנים עם הבהרות השחורות, כאלה כמו בסרט ההוא של וולט דיסני.
:)
אה.....
גם אני רוצה! גם אני רוצה!!
איזה חמוד הוא!!
פי אלף מראג'!!!
רק היית אומרת
הייתי מביאה לך את אנה
שהיא חברותית וידידותית באופן קיצוני
http://cafe.themarker.com/view.php?t=555946
אני מנוע מלהגיב
אני שונאת אנשים - סליחה קופים - קנאים. זה אומר שאתה גם לא יכול להגיד על ידו שאתה אוהב אותי?
אני אוהבת הומור עצמי, אירוניה עצמית - כי כמה כבר בנאדם יכול לכתוב על כאביו ועל עצבונו בלי להיות פאתטי. אני למשל נוטה לבכי מכל שטות. זה לא מצחיק ברמות? כאילו, חבל שאי אפשר לחבר אותי למוביל הארצי! על מה יש לי כבר לבכות? מה קרה? מי מת? מה הטרגדיה? אנשים לא הקדימו לי שלום במדרגות בסטייל הגששים - מי שעולה או מי שיורד? את יודעת שגסות רוח כזאת מהממת אותי ומעלה דמעות בעיניי? למשל שאני מקדימה שלום לשכנים ולא עונים לי? אז בגלל זה אמרתי להצחיק. אבל נו, פעם אחת מותר לי לא להצחיק בכלל.
הנה הקישור, שיהיה נוח. היא יפהפייה. תודה.
אוי, מחלה נוראה - שמעתי על כמה כלבים שמתו ממנה. עצוב.
מקווה שתמצא את הכוחות להתנחם בזרועות אחרת...
לי יש קצת בעיה בלהגיד מה אני חושב על חיות
יש איתי פה מישהו שעשוי לקנא או להעלב
אז אני אדבר בשמו
כלבים הם נורא נחמדים אבל שתדעו שבממלכת החי די צוחקים על התמימות שלהם.
חתולים הם החיות הכי שנואות על הקופים הם לא סובלים אותם.
חיות שגדלות בים לא נחשבות חיות בעיני ראג'
זהו פחות או יותר מה שאני יכול להגיד כרגע
להתראות
כן. גם אמה שלי, שהצלתי מהרחוב, מאוד הופתעה לגלות בבית עוד שני חתולים, כי מבחינתה היא מלכה יחידה בממלכה וכולנו נתיניה - והתנהגותה המכשפית בהתאם. למזלה, אחת מתה, אז היא נשארה עם שפוט אחד בלבד. אבל גם אין כמו חתולים לפינוק ולליטופים וגרגורים. כן, הם מלכי העולם, בהחלט. אלים.
אבא שלי זכרונו לברכה היה אומר על חתולים: החתול הכי מכוער - גם הוא יפה.
חברה שלי ענת, הנשמה הטהורה, אומרת תמיד: אין דבר כזה ילד רע. ואני אומרת: אין חיה מכוערת. בעיניי, ובדיוק דיברתי על זה עם מישהו, גם תנין יפה. אני כל כך כל כך אוהבת חיות. אני כל כך אוהבת את הריח שלהן. של סוס, של פרה. פרה זה הדבר הכי יפה בעיניי. גם עז (בהנחה שעל יופיו של הסוס כולם מסכימים). אני מסוגלת לראות כיעור רק בבני אדם, בחיי, לא בחיות.
הצילומים באמת היו חוויה מרגשת - תראי מה יכול לצאת מפגישה מקרית בפארק - הגורל מזווג זיווגים...
בקשר לכתבה: אתמול בעל הכלב המקורי דיבר איתי. הוא אמר שהוא יודע בוודאות שהכלב מתגעגע. הפעם זה מילא אותי באושר ולא בעצב. אם אני יכולה לגעת בלב, של אנשים, של חיות, זו זכות.
נקבע לטייל יחד בפארק. נשיקות לפיליפ.
מה לעשות? כלב וחתול זה לא פיל, ואכן הם חיים פחות מבני אדם, אבל זו לא סיבה לא לגדל חיית מחמד. התרופה הכי טובה למותה של חיה אהובה היא לקחת עוד חיה. כשטוטו שלי מת ממש לא ישנתי שבוע. שבוע לא הצלחתי להירדם מרוב בכי. ואז ענת חברתי באה באוטו שלה ביום שישי, טלפנה אליי מתחת לביתי ואמרה - בואי, רדי, נוסעים לאס.או.אס חיות, כי זה יום האימוץ שלהם. וככה הבאנו את טופי כגור. ומהשנייה שהוא הגיע היה צריך להגן עליו מביז'ו, שלא תהרוג אותו... אז זה נתן לי המון תעסוקה והסיח את דעתי מהאבל על טוטו. על האובדן מתגברים. האושר שהחיה מביאה הוא העיקר.
כיף לשמוע, באמת. וללולו - עד 120 של חתולים אפילו אי אפשר לאחל לה, כי נדמה לי שהיא עברה את זה בגיל 19 המופלג.
גם אני שמחה שההיא מ"את" לא רואה בך ליצן החצר.
כתיבה, במיוחד בסגנון כזה, אמורה להיות משהו שאפשר להזדהות עמו, כשמתמקדים בבידור, אפשר לאבד את האוטנטיות ואז זה הופך שטוח וזול.
מזדהה עם כל מילה
מוזמנת לראות את הכלבה שלי בתמונות...
אהובתי שלי
אחחח.. כל כך מכיר את זה..
גם לי הייתה כלבה מדהימה,
וכשנפרדנו היא לקחה איתה את החתולה.
ובלי צחוק,
הכלבה האחרונה שהצליחה לסחוט ממני דמעות..
הייתה ההסקית סיבירית שלי שמתה מקדחת קרציות.
ח"ל* - ואני מקווה שלא ישבר לי הלב לעולם אבל אם,
אחשוב על בת זוג עם חתולים ואולי אף אבדוק אתך על מומלצת (לאו דווקא את).... :))
תקשיבי, דמייני לך מה התגובות שאני מקבלת כשאני מדברת אל כלבים ועל החתולים שלי. מבטים רחמניים זההחלק הפשוט שבניהם.
יכל חיי עד בגרות גדלתי עם כלבים. בשדרה שלי, יש לי כלבים חברים ויש חברים שהפכו לכאלה בזכות הכלבים שחיים איתם. בחיי הבוגרים והעצמאיים אני חיה עם חתולים. תמיד כאלה מהרחוב כי לאלה ייחוד משלהם.
כרגע חולקות איתי את הבית לולי הכסופה והחכמה מכל חתול שאי פעם הכרתי ותותי, השחורה הקטנה, הכה מכוערת והמתוקה ביותר שיש. יש לי תאוריה שלמה על יחסינו לבעלי החיים שאיתנו אבל יותר מזה יש לי אהבה - אהבה לנמרים הקטנים, שגם אם הצלת אותם מהרחוב, מזי רעב ופצועים, לנצח יחזיקו באגו של מלכים וירשו לך, לפעמים, להישאר בצד שלך של המיטה או ישן בכלל.
הלוואי ויכולתי לעבוד עם חיות בלבד. הלוואי.
תודה על פוסט מקסים.
לא מאוד מתחבר לנושא (חתולים וכלבים) אבל הצלחת בכלל להפוך אותו לפוסט על בני אדם, פוסט חם ויפה וכתוב כרגיל נהדר (ואם כבר שואלים אז אני מעדיף כלבים, אבל רק נחמדים ויפים...)
מיה,
לעיתים חן יופי והעיקר נחרצות עוזרות לנו...
הבחירה לבוא ליום הצילומים בסטודיו של מירי התבררה כבחירה נכונה.
הביטחון שלך לחיות ניכרת בצילומים ובמהלך הצילומים עם פיליפ.,
ואני יודעת ממקור מוסמך- פיליפ לא מתכבד עם כל אחת בממתקים שלו:))
הכתבה מקסימה ונוגעת ללב...
פיליפ מוסר ד"ש ונשיקה ואת מוזמנת לבקר אותו בכל עת..
פוסט רגשי, עמוק מתוך הלב שלך.
בחיים לא גידלתי שום חיה [אפילו לא דג זהב]
הבת שלי כל כך רוצה כלב שהלב נשבר לי. אני כל כך מבינה אותה...ולי יש מחסום. לא בגלל שאני חושבת שלא אוכל לאהוב כלב, אלא דווקא בגלל שאני מתה מפחד שנאהב אותו ונתקשר אליו, ואז הוא ימות ונחווה עוד אובדן.
חרף הבושות - תומי כלבת שמירה נהדרת, המתריעה על כנוכחותו של כל עובד עירייה, חרדי, הומלס או ביזאר. כשהיא הולכת במסדרון ולולו באה מולה - "והדרת פני זקן" מתקיים כחוק טבע :-)
החתולה, לולו - שלי כבר 19 שנים, מאז שהגעתי לתל אביב לאחר שהושארה על ידי הדייד שעזב לפניי, הצלם דן לב. היא סיאמית לבנה וסמכותית שגרה בסטודיו שלי. הציירת היא תלמידה שלי שמתקדמת יפה, שיעורה השלישי בסך הכל.
מצטערת על היסטוריית הטרגדיות שלך.
ובאשר לנכדות - כל הכבוד.
אני דווקא די מזלזלת בציונים (הטובים) של הילדים שלי והם מתעצבנים עליי. כי אני באמת אומרת להם שקודם כל חשוב יותר להיות בני אדם ולהתנהג היטב כלפי כל אדם (וחיה), אבל שנית - דעתי על בית הספר ידועה, וחשוב שהם יפתחו את הראש וילמדו גם ממקורות אחרים. יכול גם לבוא מורה קריזיונר ולהחליט שמאה זה רק לאלוהים ולחרב להם את התעודה, כפי שכבר קרה, יכול לבוא מורה לספורט שלא עושה מתיחות והם מגיעים לי שניהם צולעים הביתה... יש הרבה נסים ונפלאות בבצפר...
מניסיוני, אנשים שלא אהבו חתולים, אבל השתדכו למשל לבתזוג עם חתולים (לאו דווקא אני), או אימצו חתול פצוע - שינו את דעתם.
וללב שבור - כן, זו התרופה.
אמה האצילית והמכשפה...
וכלבים מהסוג האנושי לא חסר. רק הפעם לא בא לי לדבר עליהם.
בייחוד שאת יודעת מה קרה מאז כתבת החיזור? ממש פלא - היא משכה אליי גברים בסדר לגמרי. כנראה שלפעמים צריך פשוט לדבר, או לכתוב, וגם זה נורא אופטימי שלפעמים כתיבה כן משנה. כי היו גברים שכתבו לי בפרטי שזה שינה אצלם משהו - לא לגביי, כלומר הם לא חיזרו אחריי אלא אחרי נשים אחרות. הלוואי שעשיתי משהו.
כתוב מהבטן.
אני בנאדם שהוא דוגלס וקאטלס. הכלב האחרון שהיה לי, כשהייתי ילדה, נדרס. בגלל כאב הלב שחוויתי אז, לא הייתי מסוגלת ל'יחסים' עם שום כלב אחר.
כשהילדים שלי היו קטנים, היו לנו תמיד חתולים, עד שהאחרון נפל מקומה שלישית, רק חצי על הרגליים, כלומר, הוא לא נהרג מייד, טיפלנו בו בבית ולא אכנס לפרטים של מה שקרה לו. גם הוא היה האחרון.
לבת שלי יש שני חתולים מיוחסים שהם דיירים מוגנים בבית ועוד כנופיה שלמה בחצר וזה סיפור שלם. החתול שמוליק הוא פשוט סנוב מהשב"כ, בכל פעם שמישהו זר נכנס הביתה, הוא בשקט-בשקט נעלם לו, לא עונה לקריאות ואחרי חיפושים נמצא במקום מוזר כלשהו, תמיד גבוה, צופה מלמעלה. הוא לא משמיע קול אף פעם, אפילו לא יללה מתחנחנת אחת ולא מרשה להניח עליו אפילו אצבע אחת קטנה לליטוף.
לחתולה אחרת שגרה בחצר נולדו גורים. אחרי כמה ימים היא הביאה לבת שלי שני גורים, עיוורים, גם כדי לעשות הכרה איתם וגם כדי שיעזרו לה לטפל בהם ומשהו מאוד מוזר: גם הסבתא של הגורים חייה בחצר והיא והבת שלה מטפלות יחד בכל הגורים האחרים וזה באמת מוזר. לא שהסבתא החתולה לקחה דוגמה ממני, כן?
אגב, הנכדה שלי שהבאתי חלק מהבלוג שלה כתגובה לאחד הפוסטים שלך, בת ה-13, קיבלה ממוצע 100 בתעודה. אחותה התאומה מרגישה די דרעק, כי היא קיבלה רק 94 ממוצע. אני בשוק.
יופי של פוסט
השתמשתי בקישוריות וכשהגעתי
לצילום שלך עם הג'ינג' והכחול שלך
נשלמה התמונה.
אישית אני לא אוהב חתולים במיוחד, כלבים וסוסים מאד.
כל ימי חיי גדלתי עם כלבות דווקא ואפילו 4 שנים עם קוף.
בהחלט, נאמנותם מוחלטת ויש להם יכולת לתקן לב שבור, נכון.
א"ל*
זה נשמע לי כמו סיפור אהבה אמיתי
הכלבה שלנו היא מאוד אלימה, אז נכון פיזית אני ננשכת אבל אני מבוגרת ויכולה לתת לה מכה קטנה או להפחיד אותה
בעלי לא גידל אותה מגיל 0 אלא מ8 חודשים אחרי שהבעלים המקורים שלה לא יכלו לגדל אותה יותר
היא כלבה קשה, שיש לה חיים טובים.
אולי לא זורכים מהר לרחוב- אבל אצטט את בעלי מאתמול "אני לא מבין איך יש לך כ"כ הרבה סבלונות להתנהגות שלה"
אין על חתולים והרבה בקפה יגידו את זה
אפילו יגאל הביא אתמול תמונה של החתול/ה
שלו (מזה יפה). לי יש כמובן את צ'יבה האגדית
ומי כמוך יודעת שאני מעריצה של השמן שלך
ואמה האצילית. כלבים זה לאנשים שאוהבים כלבים
אני אוהבת כלבים מכל הסוגים גם מהסוג האנושי
חחחח :) אחזור
תודה! רשמתי לפני "לטאה מתה בלי ראש"...אשתדל להפנים.
קריאה טובה על יוסף הפקיד והקקטוס! שיחקת אותה
מקסים! (רואים שהוא אוהב אותך)
הלהיט הגדול שלה, עם המילים, אצלי באייפוד. אוהבתותה.
אני זוכרת, גם כתבת סיפור עצוב...
אבל כשמתנהגים אליהם יפה, הם גומלים באהבה אינקץ.
ותודה. גם אני אוהבת את התמונות והיה כיף להצטלם. זה היה אחד הימים הכיפיים. פיליפ הזה הוא אור ונשמה.
לכבוד הוא לי!
אשמח אם תעלי את תמונותיהן. אני מאוד מאוד מאותגרת בעניין הזה כשלעצמי.
לא. הוא אוכל את זה ככה. לא צריך לעטוף.
אכן, טלנובלה ארגנטינאית היתה אצלך בבלוג.
אני אמרתי שחתולים לא מפגינים נאמנות? החתולים שלי, כולם, היו והינם כרוכים אחריי. הם רצים לדלת כשאני נכנסת הביתה, קופצים למיטה כשאני הולכת לישון, פוסעים בעדינות על שפת האמבטיה כשאני רובצת בתוכה...
חשיפה ראשונה:
הכלב המסריח והמכוער שלי, חלק מחיי כבר 11 שנה:
אגב חתולים מחזרים יופי - הם תמיד מביאים תשורות בדמות לטאה מתה בלי ראש או ראש של עכבר מת, או ציפור בחלקים...
לא מתחבר לכלבים וחתולים. מאחל להם רק-טוב, כמובן, אבל שומר מולם על יחסים של שלום-שלום.
מעבר לילדים הפרטיים שלי, כל מה שצריך בשבילו לכרוע על הברכיים - לא עושה לי את זה (וזה כולל גם פנאלים, מטבעות שנפלו מהכיס ופגישות עם מלכת אנגליה)
ובקשר לזמרות איטלקיות - נסי MIA MARTINI
החתולים שלי האריכו שנים. גם הכלבות שאבי ואשתו גידלו האריכו שנים עד גילים מופלגים, בלי עין רעה. זה תלוי.
חחחחח - לא כל כך מהר זורקים לרחוב.
כשביז'ו הראתה תוקפנות כלפי התינוק שלי, סגרתי אותה במרפסת הסגורה בדירתי לחצי שנה (!), וכל יום הייתי יושבת איתה שעה, מחבקת ומלטפת אותה. בגיל חצי שנה הוא היה כבר כל כך בריון ועצום, שהבנתי שהיא לא תעשה לו כלום ושחררתי אותה.
לא בא בחשבון שאמסור אותה. היא היתה חלק ממני. היא היתה לפני בעלי, לפני הילדים. היא היתה איתי תמיד. היא היתה כרוכה אחריי ובגלל שגידלתי אותה כתינוקת, חשבה שאני אמא שלה ולא היתה זזה ממני. חייתי איתה 20 שנה. ישנתי איתה כל לילה. אי אפשר לתאר קשר כזה.
אני מאוד מאוד אוהבת שנאוצרים, מילדות. יש להם ארשת מכובדת!
אולי תעלה את תמונתו?
צילמתי קוקר ספניאל, כי הכלב המקורי שבו התאהבתי היה מין כלב שפיץ זהוב מעורב עם ספניאל.
טופי השמן שלי מתעב כלבים ומכחכח לעומתם באיום פחדני. גם אותו כלב שביקר אותו ורצה לשחק איתו התכבד בכחכוחים ונהמות מגעילות...
תודה, ארנון.
נהדר שהבאת - משתלם להקליק על התמונה. מבטו של החתול היפהפה כל כך נוגע ללב - הוא ממש נעוץ בציירת.
מי החתול הזה, שלך? ומי הציירת? וזה חתול סיאמי או בורמזי?
החתול שלך נמר אמיתי - התמונות אצלך נפלאות.
אני בכלל לא עושה את ההבחנה המקובלת בין אוהבי חתולים לכלבים. בשני הבתים שלי - של אמי ושל אבי - אהבו מאוד גם כלבים וגם חתולים ללא אפליה. אני חושבת שאוהבי חיות אמיתיים אוהבים את שניהם. לכל מין היתרונות שלו. הכי כיף זה לראות בתים שכלב וחתול חיים בהם זה לצד זה - לוולרי יש את ג'ק הכלב וליטופי החתולה שחיים בהרמוניה וזה תענוג.
אנשים אף פעם לא היו ההעדפה הראשונה שלי :))
החטיף של הכלב היה חטיף יוקרתי מאפה בית לכלבים של ריבי מאייר, אז זה לא היה כל כך נורא, טעם של קרקר כזה. לא בשרי (אני צמחונית. לא הייתי עומדת בזה)
אתה מזכיר את יוסף הפקיד של דודו גבע - שאגב לו, לדודו ז"ל, היו חתולים.
מאוד אוהב כלבים, במיוחד בגלל שהם מאוד נאמנים.ויותר מזה , גם שלא מתנהגים אליהם יפה , הם לא מחזירים באותה צורה.
לבך רחב מיא ,והוא יכול לכלול גם אהבת בעלי החיים .והתמונות מאוד מאוד יפות :-)))
יש לי תמיד לב גדול ורחב ונדיב. הוא רק קיבל כמה מכות. ואני מתה על החתולות שלך. הן מקסימות ושובות לב. בחיות יש תמימות שאין באנשים. גן העדן האבוד. האנשים מקולקלים.
נכון מאוד. אני יורדת על ארבע רק בשביל הולכי על ארבע.
מיא, כתבת את הפוסט האולטימטיבי בעיניי. אני נפעמת.
לא גידלתי אף פעם כלב אבל היו לי חתולים בלתי נשכחים - שאבי הנוכחית ואחת, מאפין הגאונית, זה סיפור ארוך...
(אני אנסה לסרוק את תמונתה ולהעלות, הרי מקומה בהיכל התהילה של ההולכים על ארבע מובטח מזמן)...
בושי לך
חתולים לא מפגינים נאמנות ?
את נקראת לקרא שנית את "האם היא תשוב"
שנכתב בלב קרוע מבכי כשצ'יטוס נעלמה לשבוע
סליחה אבל כנראה שהתבלבלת ורצית לשלוח תגובה לפוסט הקודם, זה שדן במות החיזור...
;)
כל ימי ילדותי אספתי חיות עזובות ולפעמים גם חולות 3 כלבים (זאבית בוני ורקס), 2 חתולים (גורים): שניצל, ונחמה אבוטבול וענפה ששברה כנף, חוץ מהענפה שהחלימה לאחר כמה חודשים ועפה, מכולם היה צריך בסוף להפרד.
אשתי גדלה ללא חיות בבית, ושהילדים הגיעו אמצנו כלבה ולאחר שנתיים אספנו עוד גורה מהרחוב (יש 2 במלאי),
חיות זה נפלא, הבעיה היא שהם ממהרים לברוח, ובסוף צריך להפרד....
אני לא מתחברת לחתולים
אבל מאוד אוהבת כלבים
בעלי הגיע עם הכלבה- בהתחלה שמחתי נורא
אבל כמו החתולה שלך שעשתה איתך את כל השינויים גם הכלבה אלימה כלפי כל מי שאינו בעלה המקורי
כך שכל היום היא רודפת אחרי, נושכת וגוערת
אבל ביום שיהיו ילדים אם תנסה לאכול לי אחד מהם - לרחוב או צער בעלי חיים!
זליג, כלב השנאוצר שלי, התרגש עד דמעות.
אמנם קצת נעלב, כאשר הגעתי לקטע שבו הסתפקת בקוקר ספניאל בלתי מכובד, ופסחת עליו, על אף שידעת מכבר על קיומו.
סוף דבר, הוא אמר, שהוא מוכן להפגש בטופי השמן שלך, וזה עשוי לכפר על זניחתו.
יופי פוסט מיא, כזה מבפנוחו.
מותר להתכבד ולהיות הראשון שתוקע בפוסט הזה חבר על ארבע ?
דווקא סוף שמח. הכלבה הראשונה שלי היתה קוקרית שחורה יפיפיה. אין כמו כלבים. אני "אשה של כלבים" שמגדלת חתול מטעמי עצלות (ויסלח לי הוד רוממותו).
והתמונות בפוסט של מירי - זיווג מהמם!
יודעת.
יודעת על מה את מדברת.
והתמונות מדהימות!
איך היה החטיף...
?
לי אין חיית מחמד אם כי לעיתים נדמה לי שהקקטוס שלי הוא בעל תודעה ויכולת לתקשר. אבל את מי שבהחלט חולק איתך רגשות דומים כלפי בעלי חיים ויגלה אמפתיה רבה ביחס לכתוב תוכלי לראות כאן:
http://www.youtube.com/watch?v=HXbODnuhXSE
מיא, פוסט מרגש במיוחד !
אני אוהבת אותך ככה. קישקע גלוי, בלי ציניות, ועם לב גדול ורחב.
זה בא לי טוב בין כל הצחוקים והדאחקות וההתפקחות.
אני, כידוע לך שותפה לאהבה הענקית הזו לחיות הטובות והמיטיבות.
בשבילי הן האהבה הפשוטה, התמימה והילדית שאני כה זקוקה לה.
מרגע שעמדתי על דעתי, אני מגדלת חתולים. אחרי ששולי, חתולת חיקי הנצחית נפטרה בשיבה לא משהו, ניסיתי שנה להיות ללא. פתאום הבית נקי, והרהיטים שלמים ואף אחד לא סוחט אותי רגשית... וכל השנה הזו, הדלת היתה פתוחה יום יום לכל חיות הבניין שעשו אצלי קייטנה.
הבנתי שאבוד לי. לא יכולה בלי.