בלחם כפרי

5 תגובות   יום שני, 13/8/07, 13:35

כריך חביתה אכלתי בפעם הראשונה ביום שבו ילדתי את שירה.

בבוקר הסתובבנו במרכז ויצמן, שתינו אייס וזללנו מרוב שעמום וציפיה. מאז הוא נקשר בזיכרון הקולקטיבי לאירועים משמחים.

 

כריך בריאות זאת הבחירה שלי בימים אלה. יש משהו בערמה המתעתעת של הנבטים שגורם לי להאמין שיש דברים בגו.

 

כשאני במצב רוח ממש טוב, בערך פעם בחודשיים, אני קונה כריך סלמון. הוא גם הכי יקר ולכן נשמר לאירועים מיוחדים.

 

הכי פושט זה כריך עם גבינה צהובה. אבל הוא גם הכי טעים. כנראה בגלל שכבת החמאה שאני לא מורחת בבית. או אולי זאת גבינת שמנת?

 

בסניפים הלא-כשרים אני מעדיפה רוסט-ביף. אבל כמו בסעיף הסלמון הוא נשמר לאירועים מיוחדים בגלל המחיר.

 

הכי מאכזב הוא כריך טונה. סתם טונה מסוננת בלי כלום. קמצנים.

קמצנים וגזענים.

 

הכי מפתיע הוא הכריך הטריפוליטאי, עם הטונה החריפה. טעים.

 

הכי ביזארי - פטריית פורטבלו. כאילו, WTF? ואפ כבר חייבים פורטבלו - אז למה עם הפסטו התוקפני הזה?

 

בחיים לא טעמתי כריך עיראקי. זה עם החצילים והביצה. עלאק סביח.

 

בעלי תמיד מוציא את המלפפונים החמוצים. אני באמת לא יודעת למה הם שמים מלפפון חמוץ כמעט בכל כריך. אני אוכלת את המלפפונים שלו.

 

אוהבת גם את החלומי. אבל חייבים לאכול אותו מייד, כשהוא עוד חם. אחרת זה מרגיש כמו קלמארי דאשתקד.

 

 

 

דרג את התוכן: