| האדם שואף אל הנשגב. גם אם יעביר את חייו בגיהנום של בינוניות, טובע עד צוואר בביצת חוסר האונים, לא יוותר לעולם על הכמיהה לגעת ביופי, לטעום ולו לרגע מאותו אושר חמקמק. עד שהפער המכאיב בין המציאות האפורה למה שיכול היה להיות - יוטח בפניו. בערב קיץ לכאורה, עוד ערב קיץ לכאורה, זכיתי לראות את האור. הוא היה חריף ועז, בוהק ומובהק. הוא מהל רגישות, חוכמת חיים וחוש הומור מפותח, במחויבות, תשוקה ומקצוענות. אחרי מאות הופעות, בפארק, על הבר, במרתפים ובחדרי החזרות, בעברית דורסנית ובאנגלית עצומת עפעפיים, היה זה, אולי, המופע של חיי. זה שאספר עליו לנכדיי, זה שילווה אותי עד הסוף ממש. ג'ו ג'קסון, חמישי בלילה, תל אביב, אני ואתה בהאנגר.
כל מה שאתה צריך כדי לאהוב הוא פסנתר שחור, גיטרה בס ומערכת תופים. בלי גיטרה חשמלית, זמרות ליווי, או חטיבת כלי נשיפה, כשעורו צרוב השמש בוהק תחת שיערו המלבין, המשוח בקפידה על עורפו, ג'קסון, שמאחר למופע של חיי ב-45 דקות מפני שטייל על חוף הים, מבטא את רוח המוסיקה במובנה הנעלה ביותר. מצלילי הפתיחה של "עולם אחר", ולתוך השעתיים הבאות, ברור שהשלישייה המהודקת על הבמה העירומה שלפנינו, שלושה נגני על עתירי ניסיון, וירטואוז הפסנתר ג'קסון, גראהם מאבי המתפתל על הבס ודייב הוטון הממוקד בתופים, מייצרים עבורנו תשתית ג'ז, ועליה, בתיאום מושלם, מאיירים אילוסטרציות, מלהטטים וזורמים בקלילות לקלאסי ולפאנקי, לרוקנ'רול ולבלוז, ללא גבולות של זמן ומקום.
בלדה סנטימנטלית מהאלבום "באדי אנד סול" גורמת ללב להתפקע, כשהוא מבכה את כל מה שהחמיץ. אורגנית צעצוע מוליכה את "פולז אין לאב", בביצוע איטי, כבד ומייסר. "פור יור לאב" של היארדבירדז קופץ לרגע לבקר, דרך החלון הדמיוני שנקרע עבורו. ותיכף מקיץ "דרייב-אין סאטרדיי", שג'קסון הופך, מבלי משים, לשיר שלו, יותר דייויד מבואי, מעכס לעינינו בקברטיות טווסית. אני מציין לעצמי, שאם הייתי בדיכאון, לא הייתי שורד את "so low", שמנפץ לרסיסים את מה שנשאר מ"צ'יינה טאון", גרוב אורבני, מיני, אפלולי. וביניהם, לאורך הערב כולו, הלגימות מהספל הענק, קטעי הקישור המלבבים, מסיפור משעשע על לב שבור ברכבת ועד צווחת "שאט-אפ!" לנודניק מאחת השורות הקדמיות.
ב"סטפינ' אאוט" המתבקש, להיטו הגדול מכולם, בגרסה דחוסה ומפתיעה, החום עוטף את גופי כשמאות הצופים סביבי שרים את הפזמון, מצטרפים ושוברים דיסטנס. "עיתוני יום ראשון" מלא הנשמה, "ריין" הרומנטי, ו"האם היא באמת יוצאת איתו?", כמו בהתחלה ממש, ונגמר, לעת עתה, בעוד ביצוע מופתי ל"סלואו סונג", עם הפה שנפער, הסנטר הקפוץ, הראש שמוסט לאחור, הקול החזק שיוצא לאור וההתרגשות שמצמררת את העור. יופי כזה לא אראה עוד (לפחות עד ההדרן).
ג'קסון נהנה מכל רגע, סופג אהבה אין קץ, אך ברור שאינו חש בטוב. שנתן את כל כולו, ואף מעבר לכך. ברגעיו האחרונים דומה שהוא עומד להתפרק, להתמוטט על הבמה. האנושיות מכריעה את המיומנות. אבל מחיאות הכפיים, העידוד הרם, הסטנדינג אוביישן (פעמיים), גם המעריצה שמתמכרת לתנועות הגוף במעבר מימין, עוד יחזירו אותו לדיוק אלינגטון, לפני ששמי יולי חיוורים, ושני בלאדי מרי אדמדמים, יסגרו את הלילה.
אפשר לחזור ולספור מחדש: קורין אלאל, קולנוע דן, 1984; ג'ון מרטין, ליקוויד, 1986; אריק קלפטון, בריכת הסולטן, 1989; הפליינג בייבי, בארבי כפר סבא, 2003; ג'ו ג'קסון, האנגר 11, 2009. וזה נמשך. עד שכל האורות ייכבו.
ג'ו ג'קסון, יום ה', 2.7.09, 21:45, האנגר 11 ת"א
אבישי מתיה
* הטקסט פורסם לראשונה בעיתון "גלובס" |