"היית מעדיפה לא לנסוע?" הוא שואל אותי אחרי שאני בוכה לו על הקירות שחונקים אותי, "איזו שאלה מטופשת" אני משיבה בכעס, "זה כמו שתשאל אותי אם אני מעדיפה לא לחוות אהבה". ובכל זאת השאלה ממשיכה לנקר לי בראש גם לאחר שאנחנו מנתקים את השיחה ומציינים כהרגלנו שעבר יותר מדי זמן ואנחנו באמת חייבים להיפגש.

כבר הרבה מאוד שנים שחיי מתנהלים באותו המסלול. אני זוכרת איך בתחילת דרכי עוד בעטתי לכל עבר והסברתי לכולם שאצלי זה רק זמני, לי החיים ייעדו מסלול שונה לגמרי. מלאת נחישות וחדורת אמונה בצדקת דרכי, שותפיי לקירות ראו בי לבסוף אחרת, אבל הזמן מלטש הבדלים והמערכת אוהבת שכל הברגים שלה נראים אותו הדבר.

יש משהו מסוכן בשגרה, היא מצמצמת לך את טווח הראיה עד שלבסוף נדמה כי העולם באמת מסתכם באותה תמונה הנשקפת לך מבעד לחלון. אם עובר מספיק זמן התמונה הזאת משתרשת עמוק בתאי המוח עד שהיא הופכת לחלק ממך ואתה לומד לקבל אותה ואולי אף לאהוב. התמונה בה באמת רצית להתהלך פעם מזמן הופכת לחלום דהוי ומצטרפת לשיגעונות הילדות המעוררים חיוך בקרב הגדולים, בתוספת מבט סלחני.

החיים, דרכך, סיפקו לי הזדמנות לצבוע מחדש את התמונה החבויה. ושם, בעומק 30 מטר, בין מנטה-ריי לכריש, צב ים ונפוליון השתקפה שוב דמותי עירומה ועריה. האם גם הפעם אפנה לה גב? האם אוכל?

אמרת לי פעם שאני לא רוצה לטוס במחלקה ראשונה, כי כל טיסה אחריה תלווה בתחושת החמצה. תחושת ההחמצה של חיי מלווה אותי כבר שלושה ימים ומסרבת להרפות.

אני לא יודעת אם עדיף לחיות בהכחשה או בכאב, אני לא יודעת איך למלא את החלל שנותר ומה לעשות עם העצב, ואני לא יודעת אם יש בי את הכוחות להפוך מציאות. אבל, לטוב ולרע עכשיו אני זוכרת היכן שוכן האושר. ואם שוב אשכח, לפחות יש לי סרטים למזכרת.