| בפגישה השבועית הקבועה שלי, מוצאת אני עצמי, מדברת במשך שעה רק עליכם. כן כל שבוע זה אני, והאהבות, והאכזבות, והפחדים, והצרכים, והכאב... אבל לא הפעם. לראשונה, אני יושבת ומדברת על זה. עליכם. וכמה אתם חשובים לי. נכון, גדלנו לא משהו.. אם תשאלו אותי, הלוואי והכל היה אחרת.. תמיד רציתי הורים, שיהיו שם מאחוריי, לצידי ומלפניי, בכל מצב וללא תנאי. אבל ההרגשה שאיתה אני גדלתי, היתה שגדלתי לבד. היום ברור לי עד כמה צר לי על כך. היום במיוחד.שעה שלמה אני פותחת את הנושא, ושופכת, ומספרת כמה אתם משתדלים. איזה שינוי עברתם, וכמה התעליתם מעל עצמכם, מעל הגאווה או הכבוד או אפילו הרגש. גם כשהיה קשה, אתם המשכתם להתעלות. השינוי שעשיתם, הוא כל כך עצום עבורי, ואני לא חושבת שאי פעם יצא לי לומר באמת כמה אני מעריכה את זה. אתם וודאי יכולים לראות כמה אני מרוצה מזה. אבל זה לא כמו לומר ממש. אני מבינה שאתם מנסים לפצות, על תקופות פחות טובות. ומצליחים או לא, זה לא חשוב כמו ההערכה שיש לי אליכם על המאמצים האדירים. לראשונה, אני יושבת ואומרת, כן, אני מרגישה שיש לי הורים! לא שלא היו לי באמת, תמיד הייתם שם, אבל לא הייתם שם בשבילי כמו שהייתי צריכה באמת, כילדה, כנערה מתבגרת, כאישה.. ואני לא מאשימה אתכם. בילדותי? כן, כעסתי. האשמתי. ורק בגלל שכאב לי. היום, אני באה ממקום אחר, בוגר יותר, מבין יותר, ואני מבינה שכך ידעתם, ולא אחרת. לא הייתה לכם שום כוונה רעה. ועם עזרה, אני אפילו הצלחתי להבין שאף היו לכם כוונות מאד טובות! וניסיתם להראות לי אותן לאורך הדרך... היא אומרת, שזה לא רק אתם שעשיתם שינוי, אלא גם הגדולה שלי להסכים לשינוי, לשכוח מהעבר, ולתת לכם בעצם הזדמנות שניה ולפתוח לכם את הדלת להגיע אלי. אני עניתי, שאני בעצם נתתי לכם הזדמנות ראשונה! זו ההרגשה הכי טובה שיש בעולם, להרגיש שיש לי אתכם, ולא רק "שם". אלא איתי. אני אצטט משפט שנאמר בשיחה, שאותו לקחתי עמי: "כשתינוק נולד, נולדת איתו בעצם גם אמא, אבל כשאת ילדת, נולדה לך אמא!" זה שלי. מהיום זה שלי. שלנו. כן, הכל התחיל להיות מורגש לפני כ 6 שנים, כשסיפרתי על הלידה שלי את סול, ואת אמא היית איתי שם, משהו שלעולם לא חשבתי שיקרה, והיום הבנתי, שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שקיבלתי את אמא שלי.... ומשם, אתם עבדתם כל כך קשה, כדי להיות שם בשבילנו באמת, כפי שאנחנו צריכים ולא כפי שאתם למדתם. וזה שינוי קשה..... ומאז ועד היום, עברנו על כל מאורע בחיי, ואני מבינה פתאום, שאתם שם. אתם באמת שם. אתם שם כי אכפת לכם, ולא כי אתם רוצים לנזוף. אתם שם כי אתם דואגים, ולא כי אתם כועסים. אתם שם, גם כשעשיתי משהו שאתם לא אוהבים. ואתם עדיין שם, וממשיכים להיות ולאהוב, מתאמצים ומנסים לדבר ולהקשיב, ואני יודעת נפשית כמה זה קשה לכם השנוי. השיא היה כשהפתעתם אותי ביום ההולדת שלי, כשעמדתי בפני הגשמת החלום, ואתם הגעתם לשם בהפתעה מוחלטת, כדי להיות איתי, לצפות בי ברגע המדהים הזה, לחבק ולתמוך, ולומר, מבלי לומר, "אנחנו אוהבים אותך". ואני רוצה לומר, למרות שאתם לא ממש גולשים באינטרנט.. .אבל למי אכפת, אני צריכה פשוט לומר, ואולי מי יודע... יום אחד גם תגיעו לפה... אני אוהבת אתכם יותר ממה שאתם יכולים להבין, אפילו שאני לא אומרת את זה הרבה. אני מעריכה אתכם ואת המאמצים שאתם עושים, ומורידה בפניכם את הכובע, שהצלחתם לעשות כזה שינוי. עכשיו שאתם רחוקים, אני באמת מבינה, כמה אתם חסרים לי, ולכן במשך שעה שלמה סקרתי את כל המעורבות שלכם בחיי, ודיברתי עליכם בלי הפסקה, שזה פשוט היה שקוף כמה אתם חשובים לי. אמרתי, ואומר גם כאן, אחרי הכל, אמא יש רק אחת, ואבא... חייכתי והוספתי, 'מהסוג שלי', יש רק אחד...  ואתם, אמא ואבא שלי, יקרים לי מכל. על אף שאני יכולה להיות ילדה קצת עקשנית לפעמים... תזכרו שאני בסך הכל אדם, כמו כולם, אבל כמו שעבורכם זה לא שינה, גם עבורי, אני אוהבת אתכם כמו שאתם, פשוט כך, אוהבת מאד, ואתם חלק בלתי נפרד מחיי. |