0
לא מצדיקה, לא מתפארת, סתם מספרת. (נא לא לרגום באבנים ולא לתלות אותי בככר העיר...) מעשה שהיה ,כך היה... לילה חשוך, ללא ירח, אחרי חצות.... אני בדרכי הביתה... גרה די רחוק...הכביש ריק לגמרי... חלונות המכונית סגורים...המזגן מקרר במלוא עוצמתו. מוסיקה מתנגנת בקולי קולות...(שלא אהיה לבד...) מחשבותי נודדות להן סתם ככה, ללא עוגן... לא מרגישה, לא שמה לב, אך הרגל כנראה קצת כבדה על הגז... ואני גומעת את הקילומטרים... כאדם שומר חוק, לא צובעת קווים אדומים בירוק... גם כשלבד על הכביש, עוצרת בכל רמזור... כבר בצהוב..ברור שבאדום... ובאמצע שום מקום עומדת ברמזור אדום, כאשר לפתע בחריקת בלמים, עוצרת מימיני, מכונית שחורה מפוארת.... ובה ארבעה חברה, צעירים,מסוקסים, זיפי זקן על פניהם, לא מגולחים. פנים כעוסות שאינן מבשרות טוב... אני מביטה ימינה, הנהג מסמן לי לפתוח החלון.... ליבי מחסיר פעימה בבהלה, לובשת על פני ארשת פוקר... פותחת את החלון, ובלי מילים עוטה על פני סימן שאלה .. כאילו, מה קרה??? ולפתע הפנים הנזעמות לובשות חיוכים... כאלה יפים... וצחוקים... והנהג הגברתן מכולם, אומר לי:- וואלה... רדפנו אחרי המכונית שלך, החלטנו שהנהג המשוגע שווה מכות... ופתאום את??!!! (הם דמיינו כנראה נהג בריון, שנוהג בשיגעון...) נהגת שודים שכמותך... כל הכבוד!!! ואחריו גם האחרים...כל הכבוד!! מלכה!! את מלכה!! נהגת שודים!! כל הכבוד!! מרוב בהלה, לא פציתי פה... החזרתי חיוכים...החלפנו הצדעות כבוד באויר.... וכשהתחלף הרמזור לירוק, נופפתי לשלום, סימנתי שלום בהבהוב פנסים....סגרתי חלונות, נעלתי דלתות, לחצתי על הגז, בכל הכח, ובזינוק, ברחתי, כל עוד נפשי בי... ואולי באמת אחליף מקצוע? |