מסוג המצבים שאת מוצאת את עצמך במקום הכי ביזאר, כאשר בעצם בתור אחת שמכירה את עצמה קצת את לא מופתעת בכלל. אבל לכי תסבירי עכשיו. בכל מקרה, זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. כמו הפעם ההיא שנתקעתי בבוץ בשדות עם האוטו של אבא שלי, עם חבר אחד ושני הילדים הקטנים שלי שישנו.

אז ככה, אני בכביש 4, לכיוון כפר-סבא. מאחרת. לא שזה כל-כך היה חשוב להגיע בזמן. אבל בהחלטה של שניה אני מחליטה לפנות בבצרה, להיכנס מתחת לכביש ולנסות לחתוך דרך השדות. באותה שניה זה היה נראה לי ממש הגיוני. אני מכירה את הדרך הזאת, רק לא בטוחה אם יהיה אפשר להיכנס לגן-חיים. חסום. אני לא מתבלבלת ומנסה לעקוף את היישוב דרך השדות. אני יודעת את הכיוון. חייבת להיות דרך. וזה נמשך. אני מורידה חגורה מגבירה את הרדיו. יותר מהכל התחשק לי לעצור שם ולקרוא את הספר של אסף ענברי מתחת לאקליפטוס. אני במילא מאחרת לפחות להנות מהדרך. והדרך קופצת ועוקפת שטחים ולעיתים חולית. אני לוחצת על הגז בלי להסס. מי שמהסס שוקע. והיא עולה ויורדת. אני חושבת שאני בכיוון צפון מזרח. מה יכול להיות. כמה כבר אפשר לסוע בארץ הזאת בלי להיתקל באיזה יישוב או כביש ראשי. זה רק עניין של כמה דקות וזה קורה. לחזור אחורה.. מחשבה שעלתה לרגע או שניים, אבל הרגל על הגז לא שמעה על זה. אני עוברת ליד קבוצת עובדים תאילנדים מנסה להתנהג כמו מישהי שיודעת מה היא עושה ולאן היא נוסעת. כל פעם שהדרך ניהיית קצת יותר קשה אני אומרת לעצמי שהנה עוד רגע הכביש. באופק יישוב. אני נסה לדמיין את המפה. משהו כפרי. לא קיבוץ. וכמובן חסום בשער שמשאיר אותי אחרי כל הדרך הזאת בחוץ. מישהו רואה אותי. לרגע אני לא בטוחה אם להציג את עצמי כבחורה אובדת שצריכה עזרה או להסתובב חזרה לעבר הדרכים החקלאיות. הוא מסמן לי מבפנים תנועה שאומרת "מה הבעיה שלך". אני פותחת את החלון של האוטו וצועקת בטון שמנסה להיות שלו ובטוח בעצמו. "אפשר לפתוח פה את השער". "כן כן, חכי רגע". זהו אני בשטח שלנו. ביישוב יהודי בארץ ישראל. אין לי מושג איזה. אבל אני נוסעת בו. לא רע חיים פה האנשים. וילות גדולות עם גינות מטופחות. הנה גן משחקים מושקע ומוצל. הנה בחורה צעירה ובלונדינית, שמסבירה לי איך להגיע לכפר-סבא. "את חוצה את היישוב". "ממשיכה ישר מגיעה לחירות" (עכשיו אני מקבלת מושג  איפה אני) ככה וככה ומגיעה לכביש 4. חזרתי לנקודה בכביש 4 יותר רחוקה מזאת שבה לקחתי את ההחלטה הפזיזה לחתוך מהשדות.

*הציור למעלה: ליליאן קלאפיש, כביש 4