| השעות הקטנות של הלילה, הן השעות האהובות עליי. זה בלתי הוגן להחריד. יש אוכלוסייה שלמה של משכימי קום, עירניים באופן מרגיז, שנולדו עם שעון ביולוגי מכוון לשעות-בוקר הזויות ובלתי אנושיות, שבחציפות פקוחת-עיניים התעלמו מאיתנו, מחצית אוכלוסיית העולם, או לפחות רבע ממנה (השפויה, יש לציין) ששעוניה מכוונים תמידית לטווח שנע בשעות ה- PM וצפונה, והכתיבה לנו (במחטף שוודאי בוצע השכם בבוקר, לפני שהתעוררנו) סדר יום מוצף באור סנוורים. וכן, נכון, אני יודעת - ההיפותלמוס שלי חייב חושך מוחלט בלילות כדי שאישן היטב ואהיה "גדולה וחזקה". ונכון, אני יודעת – "לחיות נכון" זה לישון בלילות ולהיות ערה בימים (לה לה לה, גם אני רוצה לחיות נכון, רונה קינן). אבל מה לעשות, שמתחרהו העלום של היפותלמוס הקטנטן, החבוי אי שם במוחי, מתעורר דווקא בחצות, כמו סינדרלה, ולא משנה כמה עייפה ותשושה אהיה מהיום הזה. כאילו חיכה בדיוק לזמן הזה, לשעות השקט הנפלאות האלו, לזמן המתוק הזה עם עצמי, לאחר שהעברתי עוד יום שגרתי ועמוס בעזרת ה'טייס האוטומטי', מנסה להימלט מכל הרעש הזה סביב. מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי נשארת ערה בלילות, מסדרת את ארון הבגדים, קוראת ספרים, מאזינה לתוכניות רדיו, שומעת מוזיקה... שעות קסומות, הזויות, הפכפכות, מיסתוריות, שנמתחות ועוברות באיטיות, לעומת "זמן הבוקר" הנרדף על נפשו, ושמשאירות טעם של סוד קסום אחרי שביליתי לילה שלם ערה כשכולם ישנים. גם ללמוד לבחינות העדפתי בלילות, התמכרתי לתחושה הזו, להעמקה בחומר הנלמד עד תחושה של התמסטלות קלה... שיכללתי את כושר העֵירות עם השנים והמתנתי לשעות הזריחה המתעתעות, שנצפו תוך תחושת כובד בעפעפיים. לפעמים הייתי "ממשיכה את הלילה" לתוך הבוקר ולשגרת היום, ואז הכל נדמה היה איטי יותר, כמו בתוך חלום, המוח נלחם על שאריות תאים אפורים שנשארו ערים, ודווקא אז - במפתיע, או שלא – דברים נראו אפילו קצת יותר הגיוניים...אז חבל, כי הייתי מבלה כאן בכיף את הלילה, עכשיו כשגיליתי את הקפה, אבל מחר עבודה, וצריך לקום מוקדם, ואני - מה לעשות - כבר בגיל שבו צריך להתחשב בצרכי הגוף ;-) אז לילה טוב בינתיים... |