אני מת להתפקע. קודם, בטח ולפני הכל, מרוב אהבה. לערטילאי. וזה, לדאבוני, מפקיע ממני את הקביעות שבאהבה מתערטלת. אני מתפקע מרוב תובנות ואור, שאני לא מצליח לראות איפה שמתי את הסיכה הזאת, שמפוצצת דברים שהתנפחו מידי, ובאופן לא ערטילאי כלל וכלל. אני מתפקע מעונגם של החלומות שחלמתי וכשלתי איתם, כי אני מתכוון לנסות שוב, ומזה שאני אומר שאני הולך לנסות שוב, בזמן שאפילו לכתוב את זה הרגיש כמו מאמץ יתר.
אני מתפקע מהתרגשות כל אימת שהפחד מציץ משום חוסר הידיעה והוודאות. ככה זה כשפורשים כנפיים ועפים. וככה זה גם כשנופלים מיד עם התפקעות הכנפיים בנסיון הראשון. אני מתפקע משעמום קיומי כל אימת שהעתיד וודאי, והחתימות נחתמו, והעתיד הסטורי. אני מתפקע מזה שהשכן משמאל מפקע גרעין להנאתו, ומבטיח לזרוק עליי את הקליפות. כבר זרקו עלינו קליפות במאה הקודמת, וגם אז התעקשנו לומר שזה גשם. זה לא. אני מתפקע מיכולתי לשאת את הרע הזה, שמריע מכל פינה. אצל הרעים, פורים דווקא כן כל יום. אני מתפקע מזה שהטובים עוצמים עיניים, ונעצמים בעצמם. אני מתפקע מעצב מחוסר הצדק שעושה חוסר.
אני מתפקע מההתבגרות המהירה שקרתה לי, בה מצאתי שאני איש, עוד לפני שמצאתי את הילד. אני מתפקע מחשש, שמא לעולם אהיה תקוע כך, בורח מהמבוגר ומחפש את הילד. אני מתפקע כי כאשר ליבי נשבר, יצאתי לחפש, ולמצוא, אחרת שתשבור אותו שוב, כדי להשכיח את השבר ההוא. לא ידעתי, שזה יהיה לחלקים קטנים יותר. כמו לווייתן שבא אל החוף, והאנשים הטובים הודפים אותו בחזרה אל בין החיים. כאילו שמישהוא יודע בכלל, מתי לווייתן צריך למות. אני מתפקע משום שבין שבר לשבר, אני חי באופן מלא, שמביא אותי אל סף התהום, שרק ממנו רואים את הנוף ששבור, בשלמותו. לימדו אותי פעם, ששברים שמתחברים, יודעים להיות גם יותר משלם אחד. והאחד שאני, אסף כבר מספיק כאלו, בשביל שניים. כעת אני מבקש למצוא אותך, עם שברים גלויים. ונרפים.
אני מתפקע, מכיוון שבדרכי שממתינה לך, בדרכה שלה, אני פוגש את הגרועים שבפחדים של אחרות, שמרחיקים אותנו זו מזה, כאילו הושמו כאן, רק כדי לחרב את הסיכוי. אני פוגש, בנציגות הבכירות של השטן, שרק בחירות טובות מהן, יובילו אותנו אל המשא שגם נתן, את השיכחה שגם תזכיר לנו לזכור. קצת כמו שתי רכבות עמוסות מזכרות, שנעות בכבדות על מסילות מקבילות, אך כדי שניפגש, חייבת להתרחש התנגשות קולוסאלית, כזו שנוכל לחמוק ממנה, אוספים רגעים שניצלו מתוך התופת. מחר, אולי יבוא מחר, שנוכל לדעת עליו, שיהיה היום. אני מתפקע, מרוב רצון לחיות, כי זה קצר, ומתוק.
אני מתפקע שנייה אחרי שאת חולפת על-פניי ברחוב, ולא מבינה שקרה כאן דבר. אני מתפקע שאני רוצה לחדול, בשנייה שאני מבין שלא קרה שם, דבר. אני מתפקע מתשוקה אלייך, לכל קימור, לכל כיעור. |