הולכת בלי יחפה
פוסטים פופולאריים
-
הצצה ראשונה
9/6/09 | 438 צפיות
-
הצצה רביעית
29/6/09 | 882 צפיות
-
מחשבות על המציאות
25/4/11 | 1011 צפיות
-
הצצה שישית
16/7/09 | 659 צפיות
-
זרימה נכונה
26/5/10 | 888 צפיות
-
בקשתך התקבלה
6/11/09 | 1078 צפיות
ילדות נשכחת- פוסט אישי
כשהייתי קטנה חשבתי שבקיץ, בחופש הגדול, כולם בחופש. לא רק הילדים. זו הייתה מחשבה מנחמת מאוד, שתמיד יהיה קיץ עם חופש גדול, כל החיים, גם כשאגדל, תמיד יהיו חודשיים של חופש. עוד לפני כן, הייתי מסתובבת בבית ואומרת "אני בלי יחפה" או כשהייתי חולה "יש לי שמש בבטן, אמא" והיו ימים רבים ולפעמים גם לילות שביליתי אצל סבא וסבתא, בבית הגדול, הישן, שסבא בנה בשתי ידיו. בית שבקצה המסדרון הארון ארוך שלו הייתה מראה גדולה ואם הייתי מתעוררת בלילה לשירותים, פחדתי לצאת מהחדר כי "יש מישהו שמסתכל בקצה המסדרון". בבית ההוא אפשר היה לבנות אוהל בסלון, מכיסאות הפוכים ועליהם סדינים מהודקים באטבים ולאכול בתוכו ארוחת צהריים, להביא משחקים, להעיף כדורים...ואנחנו, כל הנכדים, היינו רצים הלוך ושוב במסדרון, קופצים על מזרן המיטה הזוגית- "חוג התעמלות" והכול התאפשר והכול התקבל בחיוך. בית שבו הנעליים היו מושארות מחוץ לדלת ובארון היו מעילי פרווה - עוד ממשפחת סבתי בפינלנד וגם רואים בו את הסרט הערבי ביום שישי וממיינים עדשים, ואורז ושעועית במרפסת. סבא, היה ממיין שעות, את כל סוגי הקטניות ומכין מאכלים סורים. קיבוץ גלויות. בקיץ, בחצר, היו ממלאים לנו בריכת גומי וכל הנכדים היו משתוללים בה, משפריצים מים לכל עבר. וסבא וסבתא למעלה: סבא מכין ארוחה, סבתא תופרת במכונת התפירה, שקולות הטרטור שלה נשמעים עד לחצר. ואנחנו לבד. עד היום זיכרון המים הקרירים והחופש, הוא אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי. זה היה מובן מאליו, תמיד יהיו סבא וסבתא, תמיד יהיו ארוחות ביום שישי, ובחגים. כל החגים נחגגו. כולל ט"ו בשבט עם עוגיות מפירות יבשים ושבועות עם ארוחה חלבית חגיגית וכמובן ראש השנה ופסח, עם ההגדה כולה ואפיקומן ושולחן ארוך עם מטעמים, שאת כולם הם טרחו והכינו לבדם, זוג במטבח.והיו הלילות שהייתי נשארת לישון, ובאמצע הלילה מתעוררת רעבה וסבא היה מכין לי ארוחה. ותמיד החיוך והסבלנות ובבוקר הוא היה מסיע אותי לבית הספר עם הלמברטה שלו ואחרי שנים עם החיפושית הצהובה. מודל 72 יד ראשונה. והיתה הגינה, עם ערוגות הפרחים המטופחות, שיח היסמין הריחני (שעד היום הוא השיח האהוב עליי) ועצי הפרי, השסק והלימון שסבא היה משקה עם צינור ומטפס על סולם בגיל 80 כדי לקטוף לנו מהפירות, לפני שהציפרים יאכלו. חלק גדול מילדותי עבר עליי בבית ברחוב ארלוזורוב 106, הבית שבו שנים אחר כך, כשעמדתי בקצה חדר השינה, מביטה בסבא שלי, המבוגר, שתוך חודש מרגע שהתגלה בגופו סרטן קטלני, גסס על המיטה, מקופל כולו. עמדתי שם מביטה בו ישן ואמרתי "שלום" ולמחרת הוא נפטר. וידעתי, כבר אז, שהתמונה הזו תיחרט במעמקי הזיכרון ותסרב להתפנות משם לעולם.
השבוע, כשהלכתי לרופא השיניים, בכתובתו החדשה, חיפשתי וחיפשתי חניה ולבסוף הרחקתי עד לרחוב ארלוזורוב. ניגשתי בחשש לבית, שכבר מזמן נמכר. עמדתי שם בחוץ, הבטתי בחורבה ובכיתי. |
תגובות אחרונות
-
CHIVIBAR
בתגובה על מכתב געגועים
-
אילן (אישון )נחשון
בתגובה על לא כל יום פורים...
-
Dolce Vita
בתגובה על אז הוא עף
-
א ח א ב
בתגובה על יומולדת של ב
-
א ח א ב
בתגובה על אהובי היקר
-
א ח א ב
בתגובה על החופש והאהבה- בעיני המתבונן
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה מולי, כן...זה פוסט עם געגוע גדול וגם קצת עצב ונוסטלגיה לימים שלא יחזרו...
"אחרי שצילמתי את התמונות, הפוסט כבר נכתב מעצמו...."
הפוסט באמת נקרא כאילו נכתב מעצמו, מזכרונותיה של ילדה,
ההואי והאוירה והחופש בבית הסבא והסבתא מאוד קרובים
לחוויותי האישיות. הפער בין הדורות הולך ומתעצם וזה כל כך עצוב.
לא פלא שמתעוררים בך געגועים שכאלה לבית הסבא, אדם מופלא.
תודה לך הנוסע המתמיד על הזכרונות, שהצלחת לצייר באופן כל כך מוחשי....
מאוד מרגש..
(ואני בטוחה שאותו ספר ש35 שנה בא יום יום למספרה שלו חש גם הוא צביטה של קנאה על הבתים, הערים והמדינות שאתה עברת, זה טבע העולם), שרון
החזרה לבית...
שתי סיטואציות, שתיהן אמיתיות, שהזכיר לי הפוסט שלך:
1. בית העולים שלנו, הבית הראשון בארץ, על גבעה גבוהה הצופה לעמק. ארבעים שנה אחרי, ואני עומד שם, אין שם איש, אבל הנוף אותו נוף, ואני שומע את קולות הילדים המשחקים, את קוטי הזקנה מקללת בספניולית, את הילד הטפסן שהייתי מטפס על המעקה על הצד ההפוך לעיניה המתעלפות של אמי.. הכל עוד כאן, אני אומר להם, הכל עוד כמו שהיה, בשינויים קטנים, אבא, השלט שהתקנת "מגהץ בגדים" , שהביא לנו קצת פרנסה..עוד כאן גם הוא.... ופתאום אני קולט שאין עוד למי לספר, שכולם שחיו אז כבר אינם... ואני עומד שם, השורד היחיד, בודד בתוך בועת עולם שקיים מעתה רק בראשי....
2. הספר השכונתי, עליז ומקשקש במספריו ובלשונו כרגיל. אני יושב לי באחר צהריים נינוח של שישי ומפטפט, כשאני מבחין בכמה רהיטים ישנים מאד.. טלויזה עם מסך כמעט כדורי... בולט כזה, רדיו עתיק.. ואני שואל אותו... ממתי אתה עובד כאן? הו, הוא עונה... שלושים וחמש שנה אני בא לכאן יום יום....כשהתחלתי, לא היה כאן כלום...אפשר היה לראות את מגדלי העיר הרחוקה בלי לקום מהכסא (כחמישים קילומטר)...שום דבר לא הסתיר.. ואני חושב לי, מה עבר עלי בשלושים וחמש השנים האלה.. כמה בתים, כמה ערים, כמה מדינות.. ולבי נצבט מקנאה.. שיש לו מקום משלו, שהוא יכול להיות תבנית נוף של משהו יציב ... שהוא יכול לקרוא לו בית, לקרוא לו מולדת.
תודה על שהזכרת לי.. :)
תודה רבה רבה..
מקסים,עצוב,והתמונה נהדרת...(:
תודה מיכל יקירה
כן, התחושה בעיקר - מה, זה נגמר?-
והכל מסתובב ומתגלגל והנה הילדה הקטנה שהשתוללה בבריכת הגומי בחצר היא עכשיו אמא לילדה קטנה שמשתוללת בבריכת גומי בחצר, ויש לה סבא וסבתא משלה ומה שקורה לה עכשיו, יהיו זכרונות הילדות שלה בעתיד...
תודה צבי, הם בהחלט היו שם והיו פנויים לגמרי עבורינו הנכדים....
בתור ילדה זה היה מובן מאליו, מי חשב שאילו יהיו "זכרונות הילדות"?...
כל כך נהניתי לקרוא את הזכרונות העוטפים חמים האלו.
ומיד נזרקתי לחווית הילדות שלי.
התחושה הקלה הזו שהכל ישאר כמו שהוא ולא ילקח.
מקסים מקסים!
כל כך נחמד להתרפק על זיכרונות ילדות. ודאי כאשר מבלים עם סבא וסבתא שהם פנויים להיות איתנו.
הסבים שאחריותם החינוכית בדרך כלל הוא רק להראות חיבה ולא בהכרח לנזוף בנו - "לצורכי חינוך" קל לחבב אותם בתור ילדים
התיאור שלך היה מאוד יפה
צבי
תודה לך אתי, אלו הרגשות שעלו לי מצילום התמונות, המקרי.
כמובן שמטבע הדברים היו גם חלקים נוספים בילדותי, חלקים מתוקים פחות...אבל למה לחרב חגיגה?
אהבתי,
מקסים, כתבת כל כך יפה.
אוו' שיח היסמין, האהוב עליי
כל כך, ריחו אהבה.
זכרונות ילדות מתוקים, בלתי נשכחים.
הצלחת להעביר זאת כה נפלא, עד להזדהות
מלאה, נראה כי זכית בילדות מופלאה
וגם זה לא מובן מאליו.
אשוב ל *
שבת נפלאה.
אחרי שצילמתי את התמונות, הפוסט כבר נכתב מעצמו....
תודה
הגעגוע, הנוסטלגיה, העצב ושמחת הזכרון.
הרגשתי את עצמי נשאב לתוך הסיפור שלך וזכרונותיך.
תודה ששיתפת.
תודה לאה, אכן עולם הולך ונעלם..סבי היה מלך הסבלנות ועד היום כשאני מתעוררת בבוקר, אני לא בטוחה בשניה הראשונה אם הוא בחיים או שכבר לא.
ותודה ששתפת, שרון (למרות שרונית ואני חברות טובות, ובכל זאת (-:
רונית יקרה, פטסט כל כך מרגש ועצוב באחריתו, עולם הולך ונעלם. הסבלנות של סבך אליכם הנכדים הזכירה לי משפט שאבי ז"ל אמר לי פעם. באתי אליו בטענה שהוא עשה קנוניה עם הבנות שלי מאחורי גבי ואבי אמר לי: "אני אשם שלך לא היה סבא שיגן עליך מפני?"
תודה רונית יקרה על השיתוף ומצטערת שלא יכולה לדרג (קללת 24 השעות)
לאה
מבינה את התחושה........גם אצלנו, מצד אבא שלי, כולם נספו. תודה על השיתוף. שרון
האם היה אצלכם את עניין ארגזי הבגדים (המשומשים..) שנשלחו מחו"ל?
אכשהו היום זה נראה לי הזוי....פעם זה עורר התרגשות רבה (-:
שרוני יקרה,
ריגשת אותי ועייני לחות...
אחת החוויות החרוטות בזכרוני כילדה,
כשהיונו חוזרים לבית הספר אחרי החופש
הגדול,התבקשנו בכיתה לספר ולכתוב על
הסבא והסבתא או הדודים שב יקרנו
ואני ישבתי ולא כתבתי ולא סיפרתי...כי
הם כולם ניספו בשואה.
תמיד 'קינאתי' בהם וחלמתי על משפחה....
בורכת בילדות נהדרת תודה על השיתוף
מחבקת אותך שלך,גרטה*
תודה, שרוניני, על הזיכרונות המרגשים שחלקת איתנו.
לי היו שתי סבתות (הסבים שלי נפטרו לפני שזכיתי להכירם), ושתיהן חיו בארצות רחוקות, ובאו לבקר פעם בשנה... יש לי מהן זיכרונות יפים ונעימים, אבל כיום, כשאני אמא בעצמי ואני רואה כמה הילדים שלי קשורים לסבים ולסבתות שלהם וזוכים לראותם במנות הרבה יותר גדושות - אני מבינה שפספסתי משהו...
כן, זה מדהים איך אני זוכרת באופן כל כך מוחשי, את המחשבה התמימה, ששום דבר מזה לא הולך להעלם. תחושת נצח של ילדה..
עצוב :( מהסבים והסבתות, בניגוד להורים, יש את הזכרונות הכי מתוקים ואוהבים. והם השאירו אצלך המון כאלה