בדיונים על הכלכלה הירוקה, איכות הסביבה והאחריות החברתית עולה לא מעט הטענה שיש לחוקק חוקים חדשים - מחמירים - ותקנות חדשות שיסדירו את הנושא. שאלת החוק בעסקים רלוונטית גם לסוגיית המוסר בעסקים אשר עולה יותר ויותר בזמן האחרון. הטענה אומרת - יש לחוקק חוקים, שיורו על מה מותר ומה אסור. כאשר יהיו חוקים כאלו בתחום איכות הסביבה אזי ארגונים ופירמות הכפופים לחוק יוכלו לדעת מה חוקי ומה לא, ושאלת זיהום האוויר, לדוגמה, תוכל להיפתר. ולעניין המוסר - הטענה אומרת שאין צורך לערב ענייני מוסר ואתיקה בעסקים ובכלכלה, מכיוון שעולם העסקים כפוף רק לריסון החיצוני - החוק. חוק טוב ויעיל יידע לפתור דילמות אתיות. כך או כך - החוק מהווה סף התנהגות שאמור מצד אחד לפתור בעיות ומצד שני מייתר את המוסר בעסקים.

הטענה העיקרית בד"כ היא שהחוק הוא המינימום הנדרש למען הפעילות העסקית. מי שנוטל על עצמו נורמות מוסריות מעל ומעבר לחובה המשפטית מכביד על פעילותיו שלא צורך. ההשקפה זו - שהחוק הוא המינימום של המוסר טוענת למעשה כי: א. כל מה שמעבר לחוק הוא מעל המינימום. ב. כל מה שבגדר החוק הוא מוסרי. שני הדברים מוטלים בספק. הגדרת החוק כמינימום של המוסר מכילה סתירה פנימית: אם החוק הקיים קובע את המינימום, כל חוק חדש שיתווסף בעתיד למסגרת החוק יהיה מעל המינימום, כלומר - החוק אינו המינימום. קשה גם לומר שהחוק תמיד מוסרי. יש חוקים שאין להם קשר למוסר (נהיגה בצד שמאל), ויש חוקים הסותרים את המוסר (חוקי אפליה על בסיס מין, דת, גזע).

מטרת החוק היא ברורה - החוק בא להסדיר את המערכת הכלכלית: החוק אמור למנוע תחרות לא הוגנת, להגן על בעלי העניין השונים בה - צרכנים, עובדים, סביבה, ואפילו על הפירמה עצמה מפני גורמים אלו. בנוסף לאלו, תפקידו של הריסון הממשלתי הוא גם לחזק את אמונם של כל הגורמים הפועלים בשוק בקיום סדרי שוק מתוקנים, ובאופן זה לפעול לתועלת כל הצדדים. תפקיד נוסף של החוק הוא בהכוונת הפעילות הכלכלית למען צרכים חברתיים - יישוב אזורי ספר, עזרה לשכבות חלקות וכו.

אך כנגד זאת יש טענות כנגד הריסון הממשלתי, שעיקרם הוא שהחוק והריסון החיצוני פוגעים ביעילות של המערכת הכלכלית שמגיעה לאופטימאליות כאשר הכלכלה חופשית ומתנהלת לפי חוקיה הפנימיים. החוק נתפש כמי שפוגע בסמכות של מנהלי התאגיד שמטרתם להשיא רווחים לבעלי המניות. כמו כן, פקידי ממשל אינם אנשי עסקים, ובהעדר מומחיות הם קובעים תקנות לא סבירות ולא מעשיות. ונוסף, בכל הקשור להיבטים המוסרים של הכלכלה, לפקידי הממשל אין יתרון מוסרי על אחרים ודאגתם לרווחת הציבור עשויה להיות דווקא התנהגות פטרנליסטית המכתיבה לבני אדם מהי טובתם.

החשש העיקרי של שחקני הכלכלה החופשית הוא שההתערבות הממשלתית בשוק מחזקת את כוח השלטון המרכזי והופכת אותו להיות ראש הפירמידה במקום אחד השחקנים במערכת בעיקר לנוכח העובדה שמערכות הפיקוח יקרות ובזבזניות ולעיתים הן משמשות מכשיר בידי קבוצות אינטרס הפועלות לקידום מטרותיהן המיוחדות.

אך כנגד הטענות התועלתיות כנגד הריסון החיצוני, החוק, יש לריסון זה מגבלות רבות שמביאות לידי הבנה שלא ניתן להסתפק בו בכדי לקיים מערכת כלכלית בת קיימה:

החוק מגיב באיחור - המחוקק נדחף לפעול, בד"כ רק לאחר שהתגלה מחדל. מלאכת החקיקה אורכת זמן רב ובינתיים הנזק מצטבר ולעיתים גם לא-הפיך. ראו לדוגמה את נושא זיהום האוויר - עשרות שנים של זיהום ורק עכשיו מתחילה חקיקה משמעותית בנושא. החוק כללי מדי - קשה לחוקק חוקים שיהיו מספיק גמישים לטיפול בכל מגוון המצבים העשויים להתרחש אך גם פשוטים וברורים במידה הדרושה לאכיפתם. הסתמכות על החוק יכולה להביא לוויתור על אחריות מוסרית -  החוק מועד לשימוש ציני ונצלני על ידי מנהלים הסבורים שאינם נושאים בשום אחריות כל עוד אין החוק קובע אחרת. פירמות גדולות לא מוגבלות על ידי החוק - החוק יכול אולי לרסן את הפירמות הקטנות, אך קצרה ידה מלרסן את הכרישים הגדולים, שגדולתם זו מעמידה אותם "מעל החוק". ובעיקר, הפרת החוק משתלמת - אחת ממטרות החוק היא להרתיע עבריינים בכוח, אך העונשים לעיתים חלשים מדי לעומת הנזק שנגרם, ואין בהן כדי להרתיע מפני התנהגות חסרת אחריות בעתיד.

לסיכום, החוקים מעמידים את האדם בפני ברירה מוסרית בעיקרה: לקיימם או לא לקיימם ולהסתכן בעונש. עפ"י תפיסה זו, שאלת קיום החוק כפופה לשיקולי עלות-תועלת, המעמידים את סיכון העונש מול סיכוי הרווח. כשהעונשים המוטלים קלים מכדי להרתיע, ולפעמים כ"כ קלים עד שהם משמשים תמריץ להפרת החוק - תפיסה זו של החוק הופכת אותו לחלק מהאילוצים הכלכליים שבמסגרתם פועלת הפירמה, ושוללת ממנו כל תוקף מוסרי מחייב.

החוק לבדו, זאת אומרת חוק שאינו מחוזק בנורמות מוסריות, עשוי להתגלות לא רק כחסר השפעה של ממש, אלא גם כסיבה להתנהגות עסקית חסרת אחריות. החולשה העיקרית של התנהגות הפירמות נעוצה בהעדר אמות-מידה אישיות ומקצועיות של אחריות חברתית ובהעדר מסורת של ריסון עצמי, שהיא המשלים ההכרחי של פעולת הריסון הממשלתית. החוק המוטל על עולם העסקים מבחוץ מספק מסגרת להסדרת הפעילות הכלכלית, אך אין בו כדי להבטיח התנהגות מוסרית וערכית, שהוא הבסיס למערכת יחסים יעילה, יציבה ומתמשכת בין העסק לבעלי העניין (לקוחות, ספקים, קהילה מקומית ואחרים). לכך נחוץ ריסון עצמי, הבא מרצון ומבטא ההכרה פנימית של העסק במחויבותו לסביבתו.

החוק החיצוני והמוסר הפנימי משלימים זה את זה. פרופ' אסא כשר מכנה את הקשר בין חוק ומוסר בשם סף ורף: החוק הוא הסף שעל האדם להתנהג לפיו, והרף הוא הכללים המוסריים. בין הסף לרף יש תחום רחב - הפער בין החוקי למוסרי - שכל אדם ופירמה נמצאים שם בהכרח. האדם רק צריך להיות מודע למעשיו ולרצות לשאוף לעלות מהסף ולהגיע עד לרף.



המשמעות של דברים אלו היא שבכל הקשור לכלכלה הירוקה שהפכה לאופנה כיום, אין להסתפק רק בדרישה לחקיקה בנושא או בהטלת האחריות לפיתחה של המדינה. אחד הגורמים המשפיעים ביותר בתחום הוא הריסון הפנימי שמנהלי הפירמות וכל עובד ועובד לוקחים על עצמם. ייתכן שנטילת אחריות זו תיקח זמן עד אשר היא תחלחל לכולם, אך בלעדיה, הריסון החיצוני אינו יותר מאשר מעמסה שתושלך ברגע שכוחות השוק יצריכו זאת.





B-ethic - ירון כהן צמח, מרצה לאתיקה ועסקים.