כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    >>

    נדיר שזה נגמר בטוב.

    הבאבא-ליזה

    7 תגובות   יום רביעי, 8/7/09, 13:20

    צלצול בדלת סימן את קץ הלילה. היה זה פקיד ערייה לבוש כחול הוא התעניין, באופן הדוחה בו מתעניינת הביורקרטיה בפרטים, במקלט המשותף של הקומה. "התקבלה תלונה," כך אמר. אמרתי "אני יודעת מי זאת, אתה לא צריך לדבר בגוף נסתר" אבל הוא כמובן לא מצא את זה חינני. הברייה השמנה שדלתה מקבילה לדלתי מרחק מסדרון קצר וחייה מרוחקים מחיי מרחק שנות אור, אישה בת שבעים, אולי יותר מה אני יודעת, ממוצא קווקאזי. לא נאה לה שארגז עם בגדי התינוקות שלי עומד במקלט והיא מבקש לסלק אותו, כמובן שהיא לא מבקשת ממני, היא מפחדת. נגשתי למטבח והשבתי את המפתח, פתחתי עבור הפקיד את דלת המתכת. איזה ארגז הוא הארגז שלך? הוא שאל. הצבעתי על הארגז העליון מתוך שבעה.

    "ואלו?" חקר.

    "אלו לא שלי, אמרתי.

    "של מי הם?" הוא שאל בחוסר סבלנות

    "לא שלי," השבתי.

    השעה שש בבוקר, צליל דלתה של באבא-ליזה נפתחת מלא את המסדרון. שאלתי "מה היא רוצה, שאני אזיז אותו?" הפקיד ליקק את שפתו העליונה "זה מסוכן ויכול ליפול על אנשים, צריך להוציא את זה. המקלט צריך להיות ריק."

    "בסדר," אמרתי, "אני אקח את הארגז שלי".

    באבא-ליזה דחפה את פניה המכוערות בסדק הדלת, מסתירה את גופה בחושך המסדרון, מוכנה לברוח בכל רגע כמו תרנגולת שמנה ופחדנית. כשפנה אליה הפקיד, קומתה כמו נמתחה. 

    "של מי הארגזים?" שאל.

    היא החלה מקטרת בטון בלתי נסבל על השכנים. הפקיד נראה קצר רוח. "רק הארגז הזה שלה?"

    "יכול להיות שכן, אולי יש עוד דברים".

    "אין עוד דברים," אמרתי בקרירות, "תוציאי את הטלויזיה שלך", היא הזדעזעה.

    הצבעתי לטלויזה בפינה. "זה מסוכן, עם הזכוכית שיכולה להתנפץ ולהוציא למישהו את העין". הפקיד אמר "צריך להוציא הכל". באבא ליזה אמרה "שתוציא את הארגז שלה אבל טלויזיה? חבל לזרוק." חיבקתי את ארגז בגדי התינוקת שלי, הכובע שסרגה סבתא היה מונח עליון ובלט מבין כנפי הקרטון של הארגז. הפקיד אמר "כולם צריכים לבוא להוציא את הדברים שלהם." באבא-ליזה הבינה שמי שחשבה לבן ברית היה למעשה בסה"כ עוד אויב.  

    "הטלויזה על הרצפה," יללה ללא הועיל, "זה לא מסוכן".

    "חוק הוא חוק," הפקיד הפנה אליה את גבו וסימן משהו על לוח קרטון.

    "אני לא יכולה להרים את הטלויזיה, אני אישה מבוגרת."

    היא תמיד הייתה אישה מבוגרת כשהיא לא רצתה לעשות משהו או כשענו לה בגסות.

    "איך קוראים לשכנים בדירה 6?" שאל.

    "ורה ודוד פורמן," היא הזדרזה להלשין.

    "הם ישנים בשעות כאלה," ניסיתי.

    "אני צריך שיקחו את הארגזים שלהם,"  אמר הפקיד ופנה באדישות למסדרון. באור המנורה הקלוש הטילו קמטיה של הבאבא-ליזה צלליות על לחייה ושיוו לפניה הזקנות ארשת רוע וייאוש. ורה נכנסה למקלט בנעלי בית ולקחה משם מאוורר קטן תחת בית השחי. בצאתה הביטה בליזה שעמדה עדיין במקלט ושמרה על מכשיר הטלויזה שלה.

    "את כזאת אישה מגעילה ומסכנה," אמרה, "כולם שונאים אותך, את בת מאה לפחות, במה את מתעסקת?" באבא-ליזה החלה כרגיל לקלל בקווקאזית ולנופף בידיים, היא שכחה שהיא מבוגרת.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/10/09 10:50:
      מהנה
        20/9/09 18:08:

      שכנים זה בהחלט חתיכת סיפור.

      שותפים אפילו יותר.

       

      אולי גם אני אכתוב משהו בנושא


      נגה הדבר הכי קרוב לים וחול שאת מכירה זה העבודה שלך בחוף תל ברוך ועל "כבוד לשונה" שמעת רק מלקוחות שרצו שתפרגני להם בטי-באגינג.
        14/7/09 13:50:

      היי, שתינו כתבנו פוסט על שכנים מבלי משים. כלומר, עכשיו אני רואה שאת פרסמת את פוסטך ראשונה, אבל כשפיבלשתי את שלי, סבורה הייתי כי פוסט השכנים שלי מסמן תחילתו של טרנד של פוסטי שכנים, ומה רבה היתה שמחתי כשראיתי שהנה, הזונה הקטנה תפסה טרמפ על הטרנד ופרסמה אף היא פוסט שכנים, עד שראיתי את התאריך והבנתי שכנראה היה משהו באוויר שהביא אותנו לכתוב פוסט שכנים כמעט באותו הזמן, כל אחת מסיבותיה שלה. אני, מפאת כבוד לשונה, שירת האדם, החול והים, ואת, כי את.. נכון. כי את זונה.
        14/7/09 08:46:
      אני תופס באבא ליזות כאלה ונועל אותן במקלט איפה שאף כלב לא יכול למצוא אותן.
      טוב.
        8/7/09 13:26:
      אהבתי מאוד הן את הסיפור והן את הכתיבה