להסתכל לאמת בעיניים, מתי זה כואב מתי זה חבל ומתי זה מיותר. כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו חיים ברוטינה לצד אנשים שגורמים לנו עצב, תיסכול, אכזבה וכאב? כמה פעמים אנחנו חושבים שיש בידינו לשנות את המצב וכך אנחנו חושבים לאורך שנים... כמה פעמים אנחנו מספרים לעצמנו שזה "רק בשביל הילדים..." כמה פעמים אנחנו אומרים "זה עובר לידי" כשבעצם זה חודר אותנו מציף ומכאיב בנימי העורקים? מתי בפעם האחרונה אמרנו לעצמנו בקול רם..."כן אני פראייר"... עד מתי נהיה??? ויחסים אינם רק בינו לבינה...איפה האמת שלנו לילדינו? לא מזמן היינו ילדים ושנאנו לעשות דברים רבים אותם אנחנו מכריחים היום לעשות בנחרצות ובנימת חינוך בוטה... למה? ואם זה מחובות החיים האם פעם עצרנו לומר לעצמנו..."מותר לו לא לרצות"...זה "בריא" עבורו להתנגד לפעמים... למה אנחנו נעלמים לנו מהאני שלנו? החיים שלנו הם מתנה....לנו. בכל שבריר של רגע בו נעצום עיניים לא נוכל להיפגש מי שאנחנו באמת ונהיה אסירי עולם לכל רצון, לכל דעה, לכל אסון!! |