אוקטובר 86...הייתי נערה..תלמידת תיכון... בבית הספר הייתה אוירה מתוחה...סיפרו שמטוס התרסק בלבנון וכנראה שיש נפגעים.....מאוחר יותר התברר שאחד מטובי לוחמינו הנווט רון ארד נלקח בשבי ע"י ארגון טרור שיעי... המדינה סערה ותמונות השבוי ריצדו על מסך הטלויזיה ללא הרף...תמונותיו וכתבות אודות החטיפה פורסמו בכל עיתוני הארץ...דיברו על עיסקות שעומדות להתבצע..על חילופי שבויים ועל שובו של רון...אפילו שיר כתבו עליו.....
יוני 2006.כמעט 20 שנה אחרי התמונה חוזרת....אותו סיפור..כמעט.... בארץ אוירה קשה...אחד מטובי בנינו נלקח בשבי ע"י ארגון החמאס ומוחזק בידם עד עצם היום הזה... שוב סערה במדינה..תמונות החייל מופצות בעולם...בעיתונים לא מפסיקים לרשום עליו..וכן אפילו שיר כתבו....
הסיפור חזר על עצמו וההבטחות ממשיכות לזרום....מתוארים מאמצים עילאיים ואין ספור נסיעות ומגעים... הממשלות התחלפו ולפני כל בחירות כולם מכריזים שהם אלה שיחזירו את הבנים...את הילדים שתמיד ישארו הילדים של אמא... ליבי עם אותן משפחות שחיות מידי יום בחוסר ידיעה..בחששות ובפחדים...בסיוטים אל תוך הלילה כשסוף סוף נרדמים....
יכולנו כמדינה להחזיר את רון ארד כבר אז...אבל כמו תמיד העקשנות שלנו מהווה מכשולים...בחדרי חדרים של משרד הבטחון ודאי מכירים בעובדת הפספוס של הזמן שאבד ובכל זאת אני מקווה שיהיה סוף טוב ומפתיע.... הסיפור של גלעד עדיין יכול להחזיר את האופטימיות...עוד לא אבדה תקוותנו....החוטפים עדיין מכריזים שהוא בידיהם ואל לנו לוותר ולחזור על אותה החמצה מהעבר...
אז בואו נחזיק חזק ידיים...נעצום עיניים לרגע קט ונתפלל לשובם של החיילים היקרים נתפלל לשובם של חיילי צה"ל הנעדרים שבסה"כ עדיין ילדים..... |