הבוקר התחיל כמו עוד יום רגיל. בשעה 10:00 בבוקר נכנסתי בשערי המפעל. היו אמורות להיות 5 פגישות ייעוץ. בכניסה למפעל מקבלים ערכת אב"כ למקרה חירום. תמיד אני צוחקת על החבילה שמסתובבת איתי. הכל היה נפלא עד שנשמעה אזעקה בסביבות 12:00 בצהריים. הסתכלתי על מי שישב מולי ושאלתי בתמימות: ומה זה ? לפני שקיבלתי תשובה נשמעה כריזה: להיכנס למשרדים ולא לצאת!! מיד החלו הרחשים. "איפה התפוצץ?" "היה ענן?" ושוב הכריזה: "כולם לקחת מסיכות איתם!" , הקשבתי, אין הוראה לשים מסיכות הסבירו לי, אלא רק שיהיו בהישג יד. הכבישים נסגרים. הטלפון מצלצל: "לא יכול להגיע אני בכביש חסום", זה העובד הבא שצריך להגיע למפגש. ואני - מה לי ולאירועים כאלה. ובכלל, אני עוד מעט צריכה לנסוע צפונה, יש לי ילדים בבית. והסגר ממשיך. פתאום מגיעה שמועה כי יש נפגעים ויש מפעלים מפונים. ואני חושבת: ומה כאן? לא צריך לפנות? ובכלל לאן מתפנים הרי הכביש סגור. שוב כריזה: "חוזרים לשגרה." והכל חוזר להיות רגיל, כל אחד חוזר לעינייניו. אני שוואלת - מה הכל כבר התפזר? זהו, כבר לא מסוכן בחוץ? לאן זה נעלם?
מיד לקחתי את עצמי והלכתי לכיוון שער הכניסה, מסרתי את ערכת האב"כ ונסעתי משם במהירות צפונה, רק לברוח מהמקום המסוכן הזה.בדרך עוד ראיתי את כוחות ההצלה באזור, אבל כל מה שרציתי זה רק לברוח משם. עכשיו אני קוראת באינטרנט כי מפנים את כל הבדואים מהאזור. ועולה במוחי המחשבה- רגע אולי נפגעתי, אולי החומר חדר דרך העור לגוף? אולי נשמתי משהו? הרי הייתי ממש קרוב. אבל אף אחד לא אמר לי כלום, גם לא ביקשו שנפתח את הערכות, או נחבוש מסכות, רק להיות במשרדים. ואם מפנים את האזור - למה לא בודקים את כל מי שהיה שם? ולמה רק מהאינטרנט אני צריכה לדעת כי מדובר בזרחן אורגני ? ועכשיו ועדת חקירה ומה היא תגלה? שהייתה תקלה במפעל? הרי זה יכול לקרות בכל מפעל, בגלל זה הם נמצאים שם בנגב.
מפחיד.
|