חזרנו מבית הקפה ואני מבחין כי אבא הולבש בחלוק בעל פתח אחורי, אמא אומרת שזה חלק מההכנות לניתוח. אבא מסמן לנו להתקרב, מסיר את מסכת החמצן. "אני רוצה לומר כמה דברים.....  הוא פותח בקול רציני. "אני לא יודע מתי ינתחו אותי... בוודאי לא יודע איך יסתיים הניתוח... אבל אני רוצה שתדעו כי אני אוהב אתכם... מאוד אוהב אתכם... אתם משפחה לתפארת....  "אוייש... אבא... אולי תפסיק עם זה.... אני מבקש. "אולי לא תתחיל להספיד את עצמך.....  "אתה תשתוק... תקשיב.... הוא מצווה. "אני מבקש כי תמשיכו להיות משפחה מאוחדת... אני מבקש להיטמן בהר המנוחות בירושלים.... ליד אבי ואימי.... אם חלילה יקרה משהו תפנו למר **** שיסדר את מה שצריך......  "הוא מנהל חברה-קדישא שם....  אבא פירט עוד כמה בקשות אישיות שרק הלחיצו אותי יותר. למעשה אבא הקריא לנו את צוואתו ונתן לנו מפרט מסודר של סדרי ההלוויה שלו. נשארתי ללא מילים. אמא בכתה. אחי הסתובב בחדר הלוך ושוב שקוע במחשבות ואני בכלל נטוע במקומי המום. 

אבא סיים את דבריו  ושקט רב משמעות השתרר בחדר. מה אומרים עכשיו.... חשבתי לעצמי. בחרתי באופציית ההומור השחור, הציני.  את זה למדתי ממנו. אבא בחר תמיד בהומור שחור במצבי לחץ.  הוא לימד אותנו להרים ראש ולא משנה מה קורה. תמיד להיחלץ מהמצב בהומור שחור. אבא ביקש שנתקשר לאחיו ואחיותיו ונעשכן אותם. זרקתי בדיחה משומשת שמוכרת רק לבני המשפחה, "אתה רוצה שנתקשר גם ל***** (אחותו שנפטרה לפני מספר שנים). "לא... ענה אבא וחיוך קטנטן  בזויות פיו, "איתה כנראה אדבר באופן אישי כשאגיע לשם..... והצביע  באצבעו כלפי מעלה. גם אמא חייכה. הקרח נשבר. הלחץ התפוגג.  

יצאתי מהחדר והתקשרתי אליה. סיפרתי מה קורה ולמעשה נשברתי  בטלפון. עכשיו כשאני לא ליד המשפחה כנראה שמותר לי  קצת להתפרק. היא זיהתה כמובן שאני מתפרק ופתחה בסדרת חיזוקים, כמו שרק היא יודעת. "תהיה חזק.... אנחנו צריכים אותך חזק....  סיימנו את השיחה.  קבלתי קצת חיזוק וטענתי קצת לסוללת  האנרגיה שכה הייתי זקוק. 

חזרתי לחדר וקראתי לאחי החוצה. "תקשיב... מכיוון שהניתוח הזה הוא משהו שיכול להיות כל רגע אנחנו חייבים להיות לצידו כל הזמן... בוא נתארגן למשמרות.... אמא תהיה כאן כל בוקר ואנחנו... אתה ואני נהיה כאן מהצהריים עד למחרת בבוקר.....  "אוקיי.... ענה אחי. "לך עכשיו לאן שאתה צריך ותחזור מחר בצהריים. אני אהיה כאן עד הבוקר.... אמא עד הצהריים ואתה תחליף אותה מחר....  "בסדר.... תעדכן אם יש משהו.... עזבתי את בית החולים לאחר שנפרדתי מאבא. 

השעות חלפו ואין כל חדש. אני חורש את האינטרנט כדי ללמוד על החיידק, על המחלקה בבית החולים, על הרופאים שאמורים לנתח, על הסיכונים שבניתוח שכזה.  החפירות באינטרנט לא מוסיפות לי בריאות. החששות והפחדים רק מתגברים. אני מתחיל להבין שהסיכונים בניתוח שכזה הם רבים ומורכבים. בטח לאדם בגילו ובמצבו הבריאותי.  אבל כשאין ברירה אז אין ברירה. 

השעות נוקפות. כל שעה בערך אחי מעדכן בטלפון ולמעשה אין כל חדש. "הווא קיבל עירוי עם אנטיביוטיקה...  "הוא קיבל עוד מנת אנטיביוטיקה....  "מתפתחת פריחה....  "הוא מתחיל להתנפח....  הלילה יורד ושנתי נודדת. מחשבות מתרוצצות במוחי. "מה יקרה אם....?  "מה נעשה במצב כזה...? במצב אחר...?  הבוקר מגיע ואני נוסע לבית החולים. מגיע ומתעדכן על הלילה שעבר אבא. גם שנתו די נדדה ולמעשה רוב הלילה עבר עליהם בשיחות נפש. אחי מספר שאבא  די נפרד מהעולם וגם  העביר לאחי לא מעט בקשות והנחיות. אחי מספר גם שהיו קטעים שאבא פשוט דיבר דברים שלא קשורים. כאילו הזה או היה  במקומות אחרים.  אחי עוזב ואני נשאר. אמא תיכף צריכה להגיע. יום שישי היום . אבא אדם דתי ויש צורך להתארגן לקבלת שבת . השעות נוקפות ואני מבחין כי הפריחה מקיפה חלקים די גדולים מגופו של אבא, אני ניגש לתחנת האחות ומבקש לשוחח עם רופא. "הרופא מיד ייגש אליכם.... אומרת האחות האחראית.  אני שב לחדר והדאגה מתגברת. 

לאחר כחצי שעה מגיע רופא. "כן... במה אני יכול לסייע...? הוא שואל. "תראה את הפריחה הזו... אני מצביע על אבא. "אה... זו תופעת לוואי לרגישות שלו לאנטיביוטיקה..... זו תופעה מוכרת... נתמודד עם זה בהמשך... כרגע אנחנו מעדיפים להלחם בחיידק כדי לנסות להימנע מהניתוח....  "הבנתי... עניתי וקצת נרגעתי.  "בכל מקרה הוא בצום... מוכן לניתוח... אומר הרופא ועוזב את החדר. 

אחר הצהריים אחי מתקשר ומציע להחליף אותי לכל השבת. "אבא לא יהיה מאושר במיוחד אם תיסע בשבת.... אני אהיה אצלו כל השבת ותחיל אותי במוצ"ש.....  "אוקיי... אני עונה. לקראת ערב אחי מגיע ודי נבהל ממצב הפריחה.  הסברתי לו מה אמר הרופא וכנראה שקצת נרגע.  "בכל מקרה תעדכן אם קורה משהו חריג... אני מבקש. "ברור... סע כבר... הוא שולח אותי הביתה. 

השבת עוברת, לא מקבלים עדכונים על משהו חריג וגם זה משהו. מגיע מוצ"ש, אני מתייצב בבית החולים. המצב ללא שינוי, אבא בצום כבר מיום חמישי בבוקר, מוכן לניתוח. אני ניגש לתחנת האחות ושואל אם מותר לו לשתות. "תן לו בעדינות....  עונה האחות. "אוקיי... אני ניגש ונותן לאבא מעט מים עם קש. גרונו ניחר אבל הוא לוגם לאט לאט. 

הלילה עובר באיטיות מעצבנת, כל מספר שעות מנת אנטיביוטיקה בעירוי, חייבים לשלוף את המחטי בסיום העירוי כי אבא רגיש למחטים. בשלב מסוים כבר קשה למצוא ווריד וכל חיטוט כזה למציאת ווריד מכאיב לו מאוד. ידיו נראות כמו מסננת אבל אין ברירה. אבא אומר תודה אחרי כל טיפול כואב שכזה.  הבוקר מגיע ואמא מחליפה אותי. אני נוסע הביתה תשוש לחלוטין. 

הימים חולפים, יום רודף יום. אבא כבר לא בצום. תוצאות  בדיקות המעבדה מראות כי האנטיביוטיקה פועלת והחיידק מתחיל להחלש. הרופאים מחליטים כי הניתוח יידחה בשלב זה ויישמר כאופציה משנית בלבד.  כל מספר שעות הוא מקבל מנת אנטיביוטיקה ובמקביל גם נלקח ממנו דם לבדיקה.  במקביל גם נבדקים תפקודי הריאות והכליות. 

באחד הימים  נאמר  לנו כי יש בעיה בריאות. מתפתח זיהום ריאתי המחייב טיפול בתרופות שמוחדרות באמצעות מסיכת חמצן (אינהלציה) ואכן הוא מתחיל לקבל כל שלוש שעות טיפול של חצי שעה באינהלציה. אנחנו שמים לב שלאחר כל טיפול כזה מצבו מידרדר. הוא מתחיל להזות. לדבר שטויות. לערבב זמנים ואנשים, הוא לא מזהה אותנו, מנסה לרדת מהמיטה למרות שלא יכול, מנסה לנתק מכשירים  ובאופן כללי  כל טיפול כזה גורר אחריו בעיות.  אני שואל את הרופאים על כך והם מבטלים אותי במחי יד.  התופעה מתחילה להטריד אותי. מיד אחרי האינהלציה יש נפילה של שעתיים שלוש ולאט לאט חוזר לעצמו ואז שוב אינהלציה ושוב התדרדרות וחוזר חלילה. 

במקביל אבא מקבל טיפול נוגד פריחה וגירוד. הטיפול די עוזר. הוא הרבה פחות פורח, הרבה פחות מתגרד וכנראה שהרופאים מצליחים להתגבר על  הרגישות שלו לפניצלין.  בבוקר יום ה' מבשרים הרופאים כי כל הנראה המלחמה בחיידק תסתיים בהצלחה והוא  כנראה ממוגר בהצלחה. יש בעיות עם הריאות ויש צורך במסכת חמצן עם 100% חמצן באופן קבוע. השבוע עובר ושוב מגיעה שבת. הפעם אני זה שנשאר איתו לכל השבת , אנחנו מנהלים שיגרת משמרות .

המשך יבוא