במיטה המקבילה לשלי שוכב בחור צעיר בן איזה חמישים ותשע, שעבר יום קודם צנתור. הוא בא עם שקית. עצבני לא מגולח ומריח מעולה. הרופאים מבשרים לו שהוא יצטרך לעבור ניתוח לב, והוא תמיד משיב בגאווה שהוא פעם בחודש הולך לרופא פרטי ומשלם לו מאה שקל. הוא לוקח מלא כדורים כולל כאלה להרגעה, הוא כבר איים על האחות שהוא ייקרע אותה, אבל זה לא חוכמה כי הוא אחרי צנתור. מעניין מה הוא היה אומר לה אחרי הניתוח לב...  בסך הכל יש לו חיים די סטנדרטים - מוזנח, אלמן, אב שכול ואלכוהליסט לשעבר שהוריד על בסיס יומי שלושה בקבוקים של ערק. העורקים שלו לא במצב הכי טוב בלשון המעטה ואני כבר חושב עליו בתור איזה קנדידט ראוי לדגמן כבד הרוס בתערוכת הגופות, אבל זה לא יעבוד כי הוא דתי.

עכשיו זה אני והטלוויזיה (זאת עם הזרוע שמעל המיטה) לא מוריד את האוזניות ועושה כאילו אנ`לא שומע את כולם מסביב. לחיצה בבאזר שליד המיטה בשאיפה שיטוסו אלי איזה שלושים רופאים, שבע מאוד סטאז`רים ושלוש עשרה סניטרים עם זונדות וערכות החייאה ויינסו סופסוף להבין מה יש לי. אחרי איזה שבע דקות האחות מדדה לכניסה של החדר "מי צלצל!?" "אני, אני רוצה אופטלגין יש לי שבע ארבע...". "שבע ארבע זה לא חום", "אבל כואב לי...", "טוב נו בוא תיקח" כוס אומו אני משלם ביטוח בריאות וזה מה שאני מקבל בתמורה?

באיזה שלוש בצהריים המכתב שחרור שלי מוכן, הם נותנים לי אוגמנטין לעוד שמונה ימים והאחות אומרת שאסור לי לעשן... מה?! "סתם אני צוחקת, את זה זה אני אומרת לך, זה לא באמת כתוב במכתב שחרור" טוב הבנתי, אכן "האחות הליצנית" של פנימית ב` במופע ססגוני, ואני דווקא חשבתי לעבור לאיזה שני בקבוקי ערק ליום ואחד ללילה. חוזר לסוויטה שלי, כולם שם ישנים, עולה על הג`ינס בשקט, דוחף הכל לתיק הכחול, שוכח את הארנק, חוזר לחדר לוקח את הארנק, נפרד יפה מבית החולים תופס מונית, שתי דקות ואני בבית. אני באמת יודע שפרכונית לא יכלה לבוא לקחת אותי וזה ברור לי שהיא עושה הכל. אבל לפחות מצאתי לעצמי סיבה להתאכזב כי אני חייב תמיד להיות מאוכזב. ואיך היא אמרה לי יומיים לפני זה? אז תתאכזב פחות! חצופה אבל מותק!

יום קודם לשחרור שלי חוויתי שחרור ווירטואלי. סגרתי עם הרופא שאני יותר טוב ושאני רוצה הביתה כי המצונתר נוחר כמו איזה פיל שמשפריץ על עצמו בוץ, והזקן גונח כל הלילה, ולא, לא כי הוא מפנטז על אשתו... אחרי הצהריים פרכונית באה. הפעם לא רבתי איתה אבל הלכנו להתייעץ עם הרופא והחלטנו כולנו שבסוף אני אחכה עוד יום, אפילו שכבר המכתב שחרור מוכן, כי החום שלי עדיין עולה וצריכים לקחת לי עוד דם. חזרתי לחדר הוצאתי חזרה הכל מהתיק, הורדתי לי שוב את הטלויזיה לגובה העיניים, הרמתי את הגב שלי המיטה כמו שאני רגיל, ובדיוק היה בערוץ שלוש חדר מיון. אז הסתכלתי.

ביום שני בביקור רופאים, הרופא שאל את כל הרופאים הגוזלים שבאו אחריו, מי רוצה לראות תפליטים בגרון. אחד רצה והראיתי לו. וואו דוקטור ראית תפליט... שמתי לב שהאחרים קצת מתביישים, אז הצעתי להם לראות אבל בתנאי שייקחו את הפנס מהרופא אמא אווזה שלהם, כי רק כך הם ייראו את התפליטים שלי למכביר. הם ממש התרגשו, עכשיו הם יוכלו להגיד שעוד נדבך בלימודי הרפואה שלהם הושלם. אולי הייתי צריך לקחת מהם כסף? הבדיקות דם שלי מראות שהלויקוציטים שלי גבוהים ושבערב יחליפו לי כנראה את הראפאפן לאוגמנטין (אוגי). תודה באמת. באותו היום הם מכניסים את הזקן לחדר שלי, במקום הצעיר האתיופי ששוחרר לכמה ימים, את הערבי במיטה הראשונה בחדר הם שיחררו גם. פאק אני מאושפז בגלל איזו דלקת גרון? כמה אשכנזי בן אדם יכול להיות!    

חדר מיון זה בכלל לא כמו שיש בכל הסדרות נגיד, או אפילו בדוקטור האוס שהיא ללא ספק אחת מעל כולם. הכל רגוע כזה, אף אחד לא רץ ממקום למקום. במקרה הרע איזו זקנה שמחוברת לחמצן, איזה שליח פיצה שהחליק על איזו גיגית חומוס, מישהי עם כוויות על הידיים, ואיזו חיילת שבאתה עם חבר של אחותה כדי שייתקשר לבסיס שלה, כי לא נעים לא מהקצינה שלה... בטח זה נחשב ערב רגוע במיון. האחות מחברת לי את הווריד לאיזה ברז שיישאר איתי לתקופה הקרובה, והם מתייגים אותי בצמיד לבן מלא בבר קודים, זה בטח כדי שהלווינים ימצאו אותי אם אלך לאיבוד ברחבי המיון... בכלל אין אקשן ודי משעמם.

הרופאה שולחת אותי לצילום חזה. מה צילום חזה עכשיו ומה זה קשור?! הולך להצטלם, מחכים קצת ופרכונית נשפכת לי על הכתף. עיצבנה אותי שהיא לא חשבה שצריך לבוא לפה. בסוף הטכנאי רנטגן מצלם אותי, אבל בדיוק נופל לו המחשב. "טוב תחזור למיון ותתן להם את הפתק" חוזרים למיון עם הפתק והם שולחים אותנו להמתין בצד. מזל שיש טלויזיה ושבדיוק משדרים את "מחוברות". עכשיו אני יכול לראות את האקסית של ינשופי מככבת שם בתור איזו רווקה או גרושה נצחית. החום שלי עולה ואני די מסכן. פרכונית ישנה. בסוף נמאס לי ואני חוזר למיון. אני קולט את הריאות שלי על המסך של הרופאה. דווקא לא רואים את כל הניקוטין חושב לעצמי.

"נו, מה קורה איתי? מחליפים לי אנטיביטיקה נכון?" הדוקטורית של המיון אומרת שאני מטופל באנטיביוטיקה הנכונה, ושהיא רוצה לאשפז אותי כי זה לא הגיוני שאני עם חום אחרי שבוע של אנטיביוטיקה. באמת לא שמתי לב... דווקא מתאים לי אשפוז. עכשיו פרכונית תבין שבאמת הרגשתי כמו זפת רותחת ושבכלל תפסיק להתווכח, ושאני תמיד צודק נקודה. הם מביאים לי מלא מדבקות ופתאום אני מרגיש מה זה חשוב. תעלה בבקשה לפנימית ב` ותגיד שבאת להתאשפז. הם שואלים אותי אם אני רוצה שייקחו אותי בכיסא גלגלים. איזה שירות אני חושב לעצמי... אני אומר להם שזה בינתיים בסדר ושאני חושב שאני אצליח להגיע לבד עד למחלקה. זה לא שאני לא מרגיש חרא, אני תמיד מסכן.

קצת אחרי חצות, הקבלה של פנימית ב` במאיר. ואיזה גאון אני שאני גם היפוכונדר חובב וגם גר ממש קרוב לבית החולים. "שלום, באתי להתאשפז, על בסיס אירוח מלא, יש לי קופון ממכבי ואני רוצה עם נוף לשדות, מיני בר, והאינטרנט כבר כלול נכון?" היא מביאה לי פיג`מה של בית חולים ומגבת שאת התנור שלי בבית לא הייתי מנגב איתה. נכנס לחדר. ממש לא נורא, רק שניים ישנים, במיטה לידי יש איזה אתיופי שאמא שלו ישנה לצדו. קבלתי באמת את המיטה הצמודה לחלון. פרכונית קצת דואגת, אני אומר לה שאני לא מרגיש טוב ורוצה לישון. עכשיו תעשה את עצמך הכי מסכן, תפרוט כמה שיותר על מיתרי המצפון. מה יש?

בשתיים בלילה באה איזו רופאה, שאלה אותי מלא שאלות. אמרתי לה שהדלקת גרון שלי כנראה לא עוברת ושאולי כדאי לעבור לאוגי. היא שואלת אותי אם אני מזיע הרבה בלילה. עניתי שרק שיש לי חום וכשאין לי חום מקסימום איזה חלום אירוטי, סתם את החלק השני לא באמת אמרתי לה. אני חייב לשמור אל ארשת מסכנות מדויקת. שמו לי פתק על המיטה שלא ידוע אם יש לי רגישות לתרופות, ושהכלכלה רגילה. טוב כבר סיפרתי פעם שתרופות רגישות אלי, ומה זה כלכלה רגילה בכלל? סליחה?! מה זה לא ברור שאני בורגני?! 

יום ראשון בבוקר. שגרת בטלה קסומה. הולך להתאמן, בערב יש לי את הסדנה ומייד אחריה פגישה עם החכם. בערב בבית שוב עולה לי החום. אני לא מבין, כבר שבוע אני על אנטיביוטיקה והחרא הזה לא עובר. אני לא מרגיש טוב שוב ועכשיו זה ברור. יש לי חום, שבע חמש. נכון ששבע חמש זה לא חום? אני שונא שאומרים לי את זה. הגרון שוב כואב והראש מתפוצץ. אני רוצה מיון, ולא אכפת לי כבר מכלום. מתקשר לאחות ממכבי, ופרכונית מתחילה להתווכח איתי שכדאי לי לחכות עד הבוקר. לא רוצה לחכות מה תעשי. רבנו ונסענו למיון, וכן, אני יכול לנהוג!

מה שנשאר עכשיו זה שהתפליטים בגרון ייעלמו, שאוגי באמת ייתן עבודה. אולי באמת כדאי שאאמץ איזה רופא משפחה קבוע, זה עושה טוב ללב. מעניין אם הם כבר שיחררו את המצונתר והזקן הביתה. יש להם מדי חום מגניבים כאלה במחלקה, אחות אחת כוסית, ודבר אחד כנראה תמיד יישאר מגעיל - האוכל. עכשיו רק נשאר לסדר את השטות הזו, נו הטופס שבע עשרה המפגר הזה.

תרגישו טוב,

עמית