פורסם בספר "לאחותי, פוליטיקה פמניסטית מזרחית" הוצאת בבל.

איפה הביטוח ואיפה הלאומי

לגור בפריפריה

מיה סייפן

מיה סייפן, מפעילות וממובילות תנועת אחותי, חברה בוועדת ההיגוי של פרוייקט "נשים בונות חברה של שלום". ממקימות מועדון הנשים במצפה רמון. חברה ברוטארקט, קבוצת הצעירים של רוטרי בגדרה, שבמסגרתו היא פועלת למען הקהילה במגוון נושאים.

דברים שנישאו בפרלמנט נשים שהתקיים בתיאטרון גבעתיים, מרץ 2005 (נכתבו בסוף- 2003 בזמן שבנימין נתניהו כיהן כשר אוצר).

אני בת שלושים ואחת, גרה במצפה רמון כשנתיים וחצי וחיה מהבטחת הכנסה. התנסיתי כאן בעבודות שונות, כולן במשרה חלקית, מה שגרם לרומן ארוך ביני ובין הביטוח הלאומי. ארוך מדי לטעמי. כולי תקווה שאצא ממצב זה בהקדם. איני רוצה להזדקק לקצבה, לא רק בגלל שאני מעדיפה להשתכר בכבוד ובכוחות עצמי אלא בגלל שהגוף הזה, שכל חיינו אנו משלמים לו כספים בדיוק למטרה הזאת, משפיל ורומס אותנו, מבוטחיו, דווקא בשעה שאנו זקוקים לו. עם זאת, הביטוח הלאומי ממשיך ודורש מאיתנו את דמי הביטוח, ללא כל אפשרות בחירה. הנושא נוגע לרבים במדינה וראוי כי נקים קול זעקה לשינוי הדרך. פעם אחר פעם אני נתקלת במקבלי ההחלטות כשהם משפילים את מקבלי הקצבאות. הם מצדיקים את מהלכיהם בטענה שיש מקומות עבודה, שאנשים מכורים לקצבאות, ושהחלטות הקיצוץ מתקבלות כדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו (באמת, תודה!) ולא להרגיש מקבלי נדבות. אני מרגישה צורך לפרש את צמד המילים ביטוח לאומי, אולי אני זאת שלא מבינה:

ביטוח- הוא מתן אחריות על ידי חברה לנזק העלול לקרות לסחורה או לאדם.

לאומי- שייך לאומה כולה, לחברה כולה.

ביטוח לאומי- אחריות הניתנת על ידי המדינה לכל אזרחיה למקרי תאונה, אבטלה, מחלה או זקנה.

עיבוד המילים מביא לפירוש ברור: זהו ביטוח, דהיינו גוף האחראי לנזק (במקרה שלנו הגוף הוא המדינה), שעלול להיגרם למישהי או למישהו ממבוטחיו. כלומר אנחנו, האזרחים. האם ייתכן כי נלך לבטח את עצמנו בחברת ביטוח כלשהי, נגיע למצב של אובדן כושר עבודה והחברה תטען כי דרישתנו היא בקשת נדבה?! אז איך ייתכן שהמדינה עושה זאת?

אל מקבלי קצבת הביטוח הלאומי נקשרו לא מעט סיסמאות: "מכורים לקצבאות", "אוכלי חינם", "עבודות יש, אנשים המעוניינים לעבוד - אין", "פרזיטים" וכדומה. כאן אני רוצה למנות מעט מ"היתרונות הבולטים" שיש לי ולכמותי (מקבלי הקיצבאות): {יש לקרוא בקצב מהיר ללא נשימה- כי לעשות אז זה, מרגיש בדיוק כך}

קצבה בסכום של אלף ומאתיים עד אלף ושבע מאות שקל (לפי גיל); התייצבות בביטוח הלאומי באופן קבוע; ישיבה בתורים ארוכים כשברור שכמות נותני השירות אינה יכולה לעמוד בעומס הפונים (הנה מקום טוב להתחיל בו את הגדלת מקומות העבודה); דרישה לספק אינספור טפסים ואישורים כמו מכתב פיטורים (שלרוב המעסיק מתחמק מלתת), תלושי שכר, התייצבות בלשכה וחתימה על תצהיר המכריח אותנו לעבוד בכל עבודה שהיא, ועוד ועוד... תהליך איסוף החומר לוקח המון זמן. ובזמן זה אנו האזרחים חיים ללא הכנסה. בהמשך, לאחר שהקצבה ניתנת מגיעים לא פעם מכתבים המאיימים בביטול הקצבה, מכיוון ש: לא חתמת כנדרש, לא הבאת מסמך זה או אחר, אנו שובתים לכן תסבלי וכו'. את דואגת, לא מבינה, הרי העברת בזמן את כל המסמכים. כשאת מתקשרת לסניף הראשי עונה לך הפקידה, עסוקה מאוד וכעוסה, (או שפשוט זהו יחסה לאנשים "כמוך", מובטלים המקבלים קצבאות מהמדינה וגורמים לה לעבוד קשה). כל כך מתחשק לנער אותה ולומר לה שלצערך, בזכותך יש לה עבודה, ואם כל כך רע לה שם, תשמחי להחליף אותה ולשבת שם במקומה. אך את מתאפקת, כי קצבתך נמצאת בידיה. אם הצלחת להרגיע אותה, את פונה לבירור פשר מכתביהם וכשמתברר העניין, את מבינה שהאישורים שהעברת לביטוח הלאומי דרך הסניף במקום מגורייך, פשוט עוברים לסניף המרכזי על ידי צב ולא צבי...

בינתיים, אסור לך ללמוד, אסור לך לנהוג, אסור לך לרכוש רכב. את ממשיכה לחתום בלשכה ולחפש מקום עבודה, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. את חוזרת הביתה כלעומת שבאת, הואיל ואין להם מה להציע. אך יום אחד זה קורה: ראיון עבודה, קבלה לעבודה, תחילת עבודה. בדרך כלל, העבודות היחידות ביישובים כמו שלנו הן במשרה חלקית, דבר הדורש ממך להמשיך ולהיות כפופה לביטוח הלאומי לשם השלמת הכנסה. וגם כאן מתחיל 'נוהל הטפסים'. יש להמציא אישורים שונים, בהם למשל תלוש שכר, כלומר שעלייך לחכות חודש עד קבלת התלוש. הליך בירוקרטי זה מגביר את הפחד למצוא עבודה שרצינותה מוטלת בספק, משום שיש ואת נדרשת לחיות תקופה ארוכה יותר ללא כל הכנסה. הנורא מכל הוא טופס שהמעסיק צריך למלא, שבו הוא נדרש לדווח כמה שעות העובד אמור לעבוד: ביום, בשבוע, בחודש, האם אפשר להגדיל את המשרה? דהיינו האם העובד החליט לעבוד כל כך מעט שעות? או שזה מה שהמעסיק נותן? מה השכר - לשעה, ליום, לחודש, כולל ביגוד? פרמיות, הבראה, תשלומים אחרים? איך מתבצע התשלום, במזומן? לבנק? בשיק? יש קשר בין המעסיק למועסק, אין קשר? משתמש ברכב, לא משתמש ברכב?...  טופס זה מלחיץ את המעסיקים ומבוסס על חוסר האמון הבסיסי של הביטוח הלאומי במבוטחיו.       

 שיטת הטפסים והטרטורים ברורה. הדרך הזאת נועדה לגרום לנו להרים ידיים, ולהעמיד בפנינו אפשרויות מצומצמות מאוד. הראשונה היא למצוא עבודה ומהר (אבל אנחנו כבר בדקנו כל אפשרות שהיא ואין מקומות עבודה). האפשרות השנייה היא לוותר על הקצבה ולהתרחק מההשפלה המגיעה יחד איתה כעסקת חבילה. אולם אפשרות זו מתאימה אולי לאנשים שיש להם עם מה לחיות ולא לאנשים שכבר שכחו מתי היה להם כסף זמין בכיס, מתי קנו משהו לעצמם, או מתי לא חיו בפחד שהכסף הזה לא יספיק לכל התשלומים החיוניים. אז היכן נכנס כאן ההרגל לקצבאות? מי היה מוכן לחיות בצמצום מחפיר חודש אחר חודש, במקום להשתכר בכבוד משכורת, שאולי היא לא גדולה בהרבה, אך מאפשרת מעט נשימה? כמה זמן אדם יכול לחיות מהיד אל הפה, כשכל יום מעצים הפחד מהעתיד לבוא?       

במקום העבודה האחרון שלי (שלוש שעות ביום, בימים שהמעסיק צריך אותי), התעקשתי לקבל מעט יותר מקצבת הביטוח הלאומי ולא לבקש השלמה. ייתכן כי היתה מגיעה לי השלמה, אך בביטוח הלאומי "לא מוסרים מידע זה" וצריך לעבור את כל תהליך הטפסים כדי לדעת אם את זכאית לה. לכן ויתרתי. לא הייתי מוכנה להעמיד את מקום העבודה שלי בסיכון, אחרי דרישתי למילוי הטופס. לא העזתי לעבור את כל התהליך הנורא הזה שוב, דרשתי שכר מעט יותר גבוה מאלף ומאתיים השקלים שקיבלתי, וויתרתי על ההשלמה כדי להחזיר לעצמי את כבודי, ולהתנתק מהביטוח הלאומי. דבריהם של שרי אוצר דוגמת נתניהו, שיש מקומות עבודה, שמבקשי הקצבה הם הפרזיטים שאינם מעוניינים לעבוד, והפתרון ה"גאוני" לקצץ לאנשים מהמינימום שבמינימום זה דבר נורא, המביא אנשים למקומות נמוכים, תוך פגיעה והשפלה. אותם גאונים פיננסיים שניהלו את המדיניות הכלכלית כאן בשנים האחרונות היו צריכים להסיר מאיתנו את הפחד להיתקע בלי הכנסה, ולעודד אותנו לנסות מקומות עבודה ולהצליח להתייצב במקום הנכון.

הצעתי היא שלאדם מובטל, היוצא לעבודה, שהשכר החודשי בצידה הוא עד שכר מינימום, תובטח הקצבה עד שנה וחצי מיום ההתחלה. הוא יקבל אותה בנוסף לשכר שהוא מרוויח. אם באמת יש מקומות עבודה במשק, הרי שכולם יעדיפו לעבוד בתנאים כאלה.  כולי תקווה שיהיה מי שישמע.  

 2009- היום, כמה שנים אח"כ, הביטוח הלאומי פועל בשיטה זו (בחלקה). אדם הזכאי לאבטלה (למשך חצי שנה בערך), ראשי למצוא עבודה ולקבל השלמה לגובה האבטלה שהיה זכאי לה. התקדמות, אך עדיין טעון שיפור.