0

עוד על הגוף כמצפן

2 תגובות   יום חמישי, 9/7/09, 16:26

מעטים אולי זוכרים את הפוסטים שכתבתי לפני כשלושה חודשים "כיצד מרגישה אמירת ההן של העצמי המהותי" ו-"כיצד מרגישה אמירת הלא של העצמי המהותי". שם תוארו שני תרגילים. באחד היה צריך לדמיין סיטואציה איומה ובשני סיטואציה נעימה והיה צריך לשים לב למחוות הגופניות הספונטניות שנעשו בעקבות דמיון של כל אחת מהן. למחוות גופניות אלו בק מציעה לתת שם. בק מציעה לחזור לתרגילים האלו להמשיך בתרגילים שאמורים לאפשר לנו להתנסות באופן שבו הגוף שלנו משמש כמצפן.

היא מציעה לרשום שלוש פעילויות שאנחנו אמורים לעשות מחר ולנסות לבחון איזו תגובה גופנית הן מעוררות אצלנו, אם התגובה דומה לזו שמתעוררת כשמדמיינים את הסיטואציה הזוועתית לרשום ליד הפעילות הזו מספר שלילי מאחד עד עשר בהתאם לעוצמת התגובה. אם התגובה דומה לתגובה שמתרחשת בסיטואציה המענגת יש לרשום מספר חיובי מאחד עד עשר בהתאם לעוצמת התגובה. אם לא מתרחשת כל תגובה יש לרשום 0. בק טוענת שייתכן שנופתע מאוד כשנגלה שפעילויות שחשבנו שאנחנו אוהבים יסתבר שהן דווקא מעוררות סלידה אצל העצמי המהותי.

הבוקר, במקום לחזור ולקרוא את תיאורי המצבים שרשמתי בזמנו בתרגיל, שיותר הצחיקו אותו מאשר גרמו ממש לתגובות הפיזיות האינדיקטיביות, פשוט שמתי לב לתגובות של גופי לסיטואציה הממשית. טיילתי עם הכלבה ברחוב אטינגר המוצל בצללי בוגנוויליות וורודות, לבנות וסמוקות ועצי תות או שסק המחשיכים את האספלט הדביק. בדרך כלל הטיול הזה יוצר אצלי את התגובה הגופנית הטובה, אכנה אותה "שמיעה מחודדת של קולות הציפורים" (משהו שמורכב מסוג של שקט באוזן וחדווה בטבור). אבל הבוקר הזה היה אחרי לילה דאוג משהו התגובה הנעימה נדחקה לרוב על ידי סימני חרדה שאותם אכנה "בונקלה בגרון" למרות שהם כוללים גם לחץ בחזה וכיווצים מעקצצים בלחיים.

עכשיו נותר לרשום שלוש פעילויות שאעשה מחר – זה קל. ואז לדמיין אותן – בזה אני גרועה במיוחד, ולראות כיצד מגיב הגוף. נראה לי שלא תהיה לי ברירה אלא לחכות לרגע שאעשה אותן מחר כי הגוף לא מגיב לדמיון אצלי.

דרג את התוכן: