אני יודעת. תהליכים קורים

בזמן שלהם.

גם כשאני במודעות.

זה תמיד מפתיע אותי מחדש.

איך לדברים יש את הסדר שלהם.

ליקום יש את ההגיון שלי.

מעגלים נסגרים. לא ידוע הזמן,

או המקום.

זה קורה ברגע שאתה הכי לא מוכן.

כי רק אז אתה יודע,

שזה אמיתי. נגמר.

שגם הציפיה כבר לא קיימת.

תסתכל לה בעיניים
תינשך את השפתיים
עד שזה יכאב לך קצת
בתוך תוכך היא מחכה
שתקפוץ לתוך המים
ותפתח את העיניים
עד שזה ישרוף לך קצת
בתוך תוכך תדע

זה נחמד. הידיעה שעברתי הלאה.

שלא היתה הצביטה המצופה בלב,

שלא היה שום כאב.

משהו ממני הלך איתו, כך הוא אומר.

ואני אמרתי

ככה זה לאהוב אותך. מרחוק.

כמו זכרון נעים, של משהו שהיה.

.

בוא, בוא ותעזור
לשפוך טיפה של אור
לתוך החור החשוך הזה
רק אל, אל תיסע רחוק
לא אל תעזוב
כי ככה זה לאהוב אותך

.

טיסה, לא טיסה,

איטליה, ברצלונה...,

לרגע התבלבלתי מרוב חשיבה.

אחר כך התחלתי לצחוק עלי,

שמרוב למודים, אני רק מספקת לי

עוד כלים לחפירה...

ואז נזכרתי, כמה אני מצחיקה

וכמה כיף לי איתי בנסיעה.

.

נוכחת באהבה.

גילוש

ואם באהבה עסקנן, בל נשכח את הילדים שצריכים אותנו,

מסרונית אחת קטנה, 10 שקל ואנחנו חלק ממשהו טוב הרבה יותר גדול.

על מנת שנציל עוד ילדים .

.