כבר כשנפגשנו ידעתי ששניהם יהיו שם בינינו. חופנים בצמריריות את קצותיו. מחביאים ממני את סוף הסיפור.

פגישה ראשונה. ירח. קפה קטן וברד מתדרדר. שלום. חיוך. התיישבנו ועוד לפני שניגשה המלצרית חלץ  הפסקונדיאק זוג נעליים מחורצות והניח זוג כלונסאות ארוכות על כיסא שלישי שפילח מהצד. בהונות רגליו התמתחו ופיהקו בתוך זוג גרבי צמר מעוטרים בדוגמא של מיגרנה.

שויין, אמרתי לעצמי בחדווה השמורה לאישה שמצאה את צרתה והיא קטנה ומושתנת,  הרי לנו גבר רגוע המחובר בעבותות הפוזמק אל הבית והכירבול הזוגי. חייכתי אליו והוא סרג לי מבט מצועף.

השיחה נרקמה בין טיפות השוקו ובין הא לבין דא מבטי נדד אל הגרביים שהחזיקו את כל סודות השלווה של הפונפון שמולי. בזמן ששמעתי את אוושת שיחתו חולפת מעל לראשי דמיינתי את אותו הרגע המתוק האינטימי בו אפרום את גרביו ואגלה את צפונות שלוותו. עקב מרובע וחזק, גיד אכילס יציב כמו ההבטחה בעיניו, כמה שערות בהירות ששולחו משוקיו בבושת פנים.וחמדת האצבע הקטנה שנותרה שם ללא שום מטרה למעט להיות לי לחמדת, לאות וסימן.

בבית, מתחממים לאור הספירלות ונורת השירותים, מתכרבלים על הספה ומחככים גרביים. חשמל מכה ברגלינו וברקים אל מוחנו החורפי. חולצה וסוודר נשלחו לכורסא, זוג מכנסיים נשמט לשטיח וחצאית אחת נתחבה בין חריצי הספה. זוג גרביים קטנטן מחולץ מכפות רגלי. זוג גרביים גדול נשאר במקום.

הרוחות סוערות בפנים ובחוץ ואנחנו זזים, נצמדים והגרביים - בשלהם.

מוחי מחבר פשקוויל שכולו אש וגופרית המתיר את דמם של הגרביים באשר הם ומכריזה עליהם דין רודף.  והגרביים,  בשלהם.

כפות רגלי נשלחות לחלץ את כפותיו מחיבוקם החמדני. יוק. הוא מנתק את לשונו מחיכי ומביט בי בפזילה מצטחקת. מפריע לך? הגרביים?

אמממ... הם פשוט שם. בסוף. בקצה. שומרים את בהונותיך הצוהלות לעצמם בעוד  בהונות רגליי נחות מבוישות וחובקות זו את זו בקינה אילמת.

תוריד?

אין מצב

הא?

לא

למה??

זה אישי

והנקר הוורדרד שלך, מה? חגיגות שמחת תורה בכיכר העיר??

ככה זה וזהו. אל תדברי על זה יותר. ברור?! סינן לעברי ומבטו מסרגות מחודדות.

בתימהוני כי רב פספסתי עין בסריגת חלומי על פוזמק משותף וחמים לשנינו. השארתי אותו גרוב ושמוט עת צחקוקם המרושע של גרביו נועל אחרי את הדלת.