מיד לאחר שפינחס מקנא לה' ועוקד על הרומח את הישראלי והמדיינית, מבקש ה' ממשה להכין את העם למלחמה עם מדיין. משה פוקד את מניין העם אבל הסוגיה המיידית שלאחר מכן היא לא מלחמה אלא חלוקת הארץ, ארץ ישראל. משה עוד נדרש לסוגיית בנות צלפחד, שתובעות נחלה גם אם הן נשים, לפני שה' מבשר לו סופית שלא יכנס לארץ. משה באצילותו מבקש למצוא אלטרנטיבה מנהיגותית וזו נמצאה בדמות יהושע. לאחר מכן נמנים לפרטיהם הקורבנות בחגים ובמועדים השונים. בעיקרה הפרשה הזו היא פרשת מעבר. מעבר מהמדבר או משנות המדבר לארץ ישראל (או סתם 'ארץ' כפי שהיא נקראת בפשטות בפרשה[1]). המעבר הזה מתבצע בשני רבדים מרכזיים: תכנון ההתנחלות בארץ וחילופי ההנהגה.
הפרשה מתחילה בסיומת של האחרונה, בלק. כזכור, פינחס עקד על הרומח שניים, ישראלי[2] ומדיינית, שזנו לעיני כל ישראל. קנאית ככל שתהיה פעולתו של פינחס, עומד מאחוריה רציונאל לפחות בשלושה מישורים שונים: דתי, פוליטי וציבורי. דתית, המשכב עם בנות מואב ומדיין היה מלווה בעבודת אל אחר, בעל פעור. פוליטית, החיבור איתם היה חיבור עם אויב שאך רגעים קודם ניסה להשמיד או להיפטר מעם ישראל בכל דרך אפשרית. ציבורית, האקט נעשה 'לעיני משה ולעיני כל ישראל'. אתם רוצים לשכב אחד עם השני בבית, בסדר, אבל לא לעיני כל העם.
ואכן נעשה מניין של 'כל יוצא צבא בישראל'. מניין כזה נעשה רק לפני 25 פרקים בתחילת ספר במדבר, אך גם לפני 38 שנה. לרגע ציפינו שמניין המפקד ההוא, סמוך ליציאת מצרים, יתגמד לעומת המניין הנוכחי בחלוף ארבעים שנה. אך לא כך. המניין ירד ב- 1820 איש בדיוק[3]. והכתוב טורח להסביר: 'ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרון הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני; כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא ניתר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון'. אכן מצמרר. מעל חצי מליון איש מבני ישראל מתו במדבר בארבעים שנה. אני לא מבין באחוזי תמותה אבל כאשר דור שלם של אנשים ונשים מתים ונעלמים מחיי יקיריהם, זה לא פשוט ואכזרי. ממלחמה להתיישבות
אבל, העיניים נשואות הלאה. המפקד אכן נעשה תחת עילת המלחמה במדיין, אך מסתבר שהוא נועד לשרת מטרה משמעותית הרבה יותר, חלוקת נחלות הארץ. משה אומנם מתחיל את המפקד תחת רושם המלחמה מול מדיין, אבל תכף אחר המפקד פונה אליו ה' ואומר: 'לאלה (הנפקדים) תחלק את הארץ בנחלה במספר שמות; לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו'. ה' אולי בכך נותן פרופורציה למשה ולעם, נכון שאנחנו במלחמות, וזו השלישית תוך זמן קצר, אבל אל תשכחו למה אנחנו כאן ולאן אנחנו הולכים, לארץ בה נשב ונחיה בנורמליות.
אלטרנטיבה מנהיגותית
ה' בישירותו לא פוסח על משה. תכף אחר הדיבורים האופטימיים על חלוקת הנחלות בארץ, ה' מבהיר למשה שהוא 'לא שכח ולא סלח' (לא יכולתי להתאפק) על פרשת מי מריבה, ושהוא לא נכנס לארץ. הוא נותן לו טעימה תצפיתית אכזרית על הארץ מ'הר העברים' אך בו זמנית מבהיר לו שגורלו יהיה כגורל אהרון אחיו, שנאסף אל עמיו בשנת הארבעים טרם הכניסה לארץ.
משה בגדולתו לא שוקע בדיכאון ובצער. לזה הוא אולי ייתן מקום מאוחר יותר. במקום זה הוא פונה אל ה' בניסוח אלמוּתי: 'יפקוד אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה; אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה'. כל כך מרגש. זה הרגע הוא שמע סופית שאין לו חנינה, שהוא לא יזכה להגשים את חלומו להיכנס לארץ, והתגובה האינסטינקטיבית שלו היא לדאוג לעם ישראל. דרך ארוכה בת עשרות שנים עברו משה ובני ישראל. דרך ארוכה וקשה. אבל משה יודע ש'הם לא אשמים'. העם הזה טרם בגר והבשיל ואין טעם לכעוס עליו (כעס על ה' הוא נקודה אחרת). משה לא כועס אלא דואג ומכשיר לעם הנהגה חלופית[4].
שבת שלום [1] כשקוראים למושג ב'שם קיצור', ללא השם המלא, יש בזה משום ההרגל והפמיליאריות. כלומר, זה כבר לא חידוש גדול שאנחנו הולכים לארץ כנען. ולכן היא פשוט 'ארץ'. את הזהות המדויקת כולם יודעים. [2] מעניין לעקוב אחר אבולוציית הזהות הישראלית-יהודית, אחר המונח שייצג, שֵמית, את בן העם היהודי-ישראלי. לא עקבתי אחרי זה אבל יש רושם לאבולוציה כזו: עברי-ישראלי-יהודי וכיום ישראלי/יהודי. בפרשה הזו בכל אופן השִיוּם הוא 'ישראלי'. |