כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ---

    ברחשים

    3 תגובות   יום שישי , 10/7/09, 00:25

     אז ראיתי אותה. הבנתי מיד את הכל. ראיתי שהיא עצובה. ידעתי שזה בגללי אבל ידעתי גם שאם לא בגללי היא הייתה עצובה בגלל משהו אחר. הסיבות להיות עצובה היו מרחפות מעליה כמו עננה של ברחשים. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה רק לפתוח את הפה והסיבות כבר נבלעו בתוכה. היא לא הייתה מיוחדת בזה. ברחשים הם לא ממש יצורים נדירים במזרח התיכון. אני בעצמי בלעתי כמה מהם במהלך החיים בטעות (למרות שהיו שסנטו בי ואמרו שאני עושה את זה בכוונה). היא על כל פנים לא עשתה את זה בכוונה, אבל גם לא הייתה נמנעת מזה, על אף שהייתה אלרגית לברחשים באופן יוצא דופן לטעמי. לפעמים בסיטואציות כאלה היה נדמה כאילו עוד רגע היא מפסיקה לנשום.על השולחן היו שאריות של שני סנדוויצ'ים וקפה הפוך שהתקרר. שתקנו. מסביבנו צלצלו רחשים של אחר צהריים תל אביבי לח ומהביל מעורב בפיח ועשן. ראיתי את החרדה מחלחלת אל בין תווי פניה. זה היה כמעט בלתי מורגש לעין חיצונית אבל אני מכיר אותה. שרירי הפנים שלה הפכו רפויים וכמו נתלו על עצמות לחייה. קולה שתק לעברי את המילים 'אני רוצה למות או לפחות לישון'.

    אצלי התחיל לנבוט זרע האשמה. בעיני עצמי הייתי אני הברחש הגדול ביותר בחייה. הייתי חסר סבלנות ורציתי ללכת.'אתה רוצה ללכת?' היא שאלה. אני עניתי- 'לא אם את לא רוצה'. 'אני לא יכולה לגמור את הקפה בבת אחת'. שתקתי את חוסר הסבלנות שלי והתייסרתי. אחר כך היא אמרה- 'טוב בוא נלך'. הלכנו.'את יודעת' אמרתי לה בדרך, 'לפעמים נדמה כאילו, אם אנחנו נקלעים למצב שהוא קצת פחות מ "שמח", אנחנו מיד צונחים לתוך תהומות של ייסורים'. הבטתי בה כדי לוודא שדברי לא העמיקו עוד יותר את התהום שאליה צנחנו. למרבה הפלא או שלא, היא הנהנה בהסכמה וניכר היה שמשהו בפניה משתנה שוב. החזקתי את ידה ואמרתי לה שהרגשתי אשם לרגע. אשם נוכח השתיקה שמיצבה את עצמה בשלהי המאה הקודמת כסממן מובהק של זוגיות כושלת ובלתי קומוניקטיבית, אשם נוכח התוגה שעטפה אותה בגלל אותה שתיקה ואשם נוכח הריחוק שחדר מבלי משים אל חיינו הזוגיים. בעיר כמו תל אביב, שבה הבדידות היא סוג של נוף (כמו שאמרה אחת הדמויות הבודדות בסרט שביים בנו הבודד של שר הבטחון לשעבר, בעל העין הבודדה, שהצליח לבודד בסוף שנות השישים את מדינת ישראל מכל שכנותיה) אסור לשתוק בזוג. שתיקה בזוג משמעותה שיממון והרי אנחנו הצעירים התל אביבים לא יכולים להיות שקועים בשיממון. אנחנו אנשי המדיה, אנחנו העיתונאים אנחנו הסופרים. אנחנו, שהמילה קנטינה בשבילנו כבר מזמן לא קשורה למצופה ולמילואים, אנחנו לא חווים שיממון אף פעם. לנו תמיד יש על מה לדבר עם בני הזוג, ואם אין לנו אנחנו מצרפים אלינו עוד מישהו לשלישיה, שיהיה יותר מעניין. אבל האמת היא שהחיים מספקים לנו לא אחת רגעים משמימים, השיממון לא מבדיל בין זוגות ויחידים, בין זקנים וצעירים ובין ברחשים לזבובים. 'את אני ואלוהים' אמרתי, 'יודעים שגם רווקים שותקים. ולא בהכרח בגלל שאין להם עם מי לדבר'. היא הביטה בי וצחקה. הלכנו בשדרות רוטשילד. שתקנו שוב והפעם בנינוחות. מולנו עברו רווקים וזוגות. חלקם דיברו. חלקם דחפו עגלות. בין רחוב מאז"ה לנחמני עלה הביוב באחת המסעדות על גדותיו ועננה של ברחשים ערבלה את אויר המרפסת שלה, שהמה מזמזום של משוררים סועדים. בעל המסעדה, תל אביבי בעל מבטא צרפתי, יצא אל המרפסת וניסה לפזר את העננה בניפנוף מגבת אירופאי. כשהבין את גודל העקשנות של החרקים החצופים התיישב על אחד הכסאות. 'merd'  הוא אמר למגישת חדשות הבוקר שישבה שם מול צלחת ספגטי חצי מלאה 'אני ממש אבל ממש שונא את תל אביב'.

     

     

     

     

     

    עודד סמו 2009 © כל הזכויות שמורות

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/7/09 21:31:

      הו, זה מצוין!

      מדהים כמה השקט הזה מפחיד, מדהים עוד יותר כמה הוא נעים כשמפסיקים לפחד ממנו.

      זה נכון בלבד לא פחות מאשר בזוג.

       

      תודה על ההזמנה, מאוד נהניתי.

       

        14/7/09 21:48:

      צטט: נוגה1111 2009-07-14 16:55:48


      אני מכירה בדיוק את הטיפוסים האלה שברחשי דיכאון מרחפים מעליהם

      אישית - אני מנסה להימנע מהם כמו ממגיפה

      גיליתי שהם עושים לי קמטים - וקמטים זה לא יפה ....

       

      ממליצה לך לנסות שוג חדש של אנשים

      כאלה שמעל ראשם מרחפים פרפרים (גם אם הם רק וירטואלים)

       

       


      הפרפרים בעיר די דומים לברחשים...

      הם אמנם קצת יותר גדולים אבל גם הם אפורים ונמשכים לאור....

      ויש גם אנשים אפורים וגדולים שנמשכים לאור

      אבל זאת כבר תפיסה ממש פסימית.(גם אם היא רק וירטואלית)

       

       

       

       

       

       

        14/7/09 16:55:


      אני מכירה בדיוק את הטיפוסים האלה שברחשי דיכאון מרחפים מעליהם

      אישית - אני מנסה להימנע מהם כמו ממגיפה

      גיליתי שהם עושים לי קמטים - וקמטים זה לא יפה ....

       

      ממליצה לך לנסות שוג חדש של אנשים

      כאלה שמעל ראשם מרחפים פרפרים (גם אם הם רק וירטואלים)

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עודד סמו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין