במעלית של בית החולים עמדה אישה ובכתה ואני נדבקתי ממנה. החיסון הטבעי לא הגן עלי והתמוטט פתאום כל החוסן שלי. הבהלתי את עצמי שזאת עלולה להיות מגיפה. הנה הנשאים שלה עולים ויורדים במעלית, בדחיסות הכפויה הזאת הם מעבירים נבגים של צער. אף אחד לא נראה בריא במקום הזה. גם מצבם של הרופאים רע מאוד: ירוקי עור עם טיקים עצבניים בפנים מרוב תורנויות לילה. והנה, בגלל אישה אחת שבוכה במעלית, כאשר משתחררים בני הערובה שהגורל בשרירותו לכד לנסיעה המשותפת הזאת בין המחלקות, הם מתפזרים לדרכם ביפחות, יוצרים אדוות ומעגלים שמתפשטים. את הבידוד יגזרו כשכבר יהיה מאוחר מדי, והפורענות תעבור מאדם לאדם, כמו העיוורון של סרמאגו, כמו הדבר של קאמי, כמו האבעבועות השחורות של אקירה יושימורה, כמו הטיפוס של תומס מאן. במירוץ שליחים שיעלה, יוכפל ויושלש מייד לסדרות וטורים וחזקות, והשד יודע עד לאן יילקח הבכי הזה, והדמעות והאף המחוט בסמרטוטי נייר. זאת תהיה בכייה לדורות.